"יום תרועה" - יום של ריעות ואחדות כלל האדם
אני מבקש להציע אתגר של :
"יציאה מהקופסה"
יום תרועה מלשון : "רעות" או התרועעות . אחווה ואחדות כלל האדם.
בקיצור יום של התרועעות סביב קולות מאחדים
שבעיניו של מלך מלכי המלכים ,אין כל משמעות להמלכתו
אם בניו כולם אינם באים עדיו מחוברים ומלוכדים.
ודוק בניו בבחינת כל :"באי עולם"
שהרי ביום הרת עולם, אין כל משמעות להזכרת הבריאה לצורך המלכת הבורא .
ללא לפחות הניסיון וההשתדלות לתיקון.
וביטוי לאותה השאיפה לאחדות הרמונית של כלל :
"נזרי הבריאה" .
כלל בני האדם באשר הם בני אדם.
שהרי גם אי אפשר להמליך את ה´ על הבריאה כולה.
בלא אחדות כלל הממליכים .
לפחות לא בלי השאיפה התודעתית לכך,
כפי שניווכח בהמשך בקולותיו המאד מיוחדים של השופר.
לכן : "יום תרועה" - הוא יום חזרת הבריאה לכלל אחדות של כל חלקיה
בעיקר בני האדם באשר הם.
לכן אין יותר יאה מיום הזכרון לבריאה
מלהופכו גם ליום "תרועה".
במובן זה שכולם כל בני האדם,שואפים להיות רעים ואוהבים זה לזה.
שאז גם המלכת ה´ תהא אמיתית ומושלמת.
כאן השופר בעל שני המימדם השממי והארצי - נכנס לתמונה.
בכלל השופר מלווה את הוויה בכל פרשות הדרכים שלה.:
מסיני ועד לגאולה השלמה
השופר הוא הכלי המנצח לתכלית זאת.
הוא גם בכלל כלי שמשקף את העיקרון של :
"רואים את הקולות"
אם כן תכליתו של השופר
ל"שפר" אותנו - אלי אותו היעד של האחדות הכלל אנושית
הוא מתחיל ב"תקיעה"
לסמן את צליל השלווה והרגיעה ההרמונית הנכספת.
ציון זה לכתחילה מסמן כי לזה צריך לחתור.
אבל קודם לכן, צריך לחוות את השברים - את השסעים והשברונות שבין בני אדם.
לפיכך באה התרועה מיד ובסמוך - לזעזע את הנפש. ולעוררה ל"רעות"
לחתור לאותו החיבור שבבסיס כל רעות אמיתית
ואחר כך שוב התקיעה.
לסמל את השגת היעד שסומן כאמור כבר לכתחילה
אם כך נחשוב ונהרהר בעת התקיעות ביום תרועה.
נקיים את כל הכוונות החיוביות הנדרשות
להיות ראויים ,אוהבים ורלוונתיים
ובעיקר המלכתינו את בורא העולם
תהא אמיתית , רלוונתית
ורצויה
והזוכר ליתן חמישה לצדקה תבואהו ברכה
משה אהרון
