. לעניות דעתי אין כאן  בפרשת בלעם תנודות כלל

יש כאן מהלך דינאמיקי עקבי ורצוף של שני הצדדים [האלוהים ובלעם]

. אין כאן שום זיג זג כפי שעולה מפרשנויות מסויימות .

וודאי לא מצד האלוקים. וכלל לטעמי לא שייך כאן ענין ה"ההתנחמות" שבמקומות אחרים.

אם כן ראו נא עד כמה פשוטים ועיקביים הדברים.

הסירוב הראשון של האלוקים בעקבות המשלחת הראשונה מתייחס לעיקר למנדט המוגדר של : לא לקלל בשום פנים ואופן.

והנה מה עושה בלעם לא מעביר למשלחת הראשונה את כל תשובת ה´ אלא רק את הרישא של : " "מאן ה´ לתיתי להלוך עימכם" הוא משמיט כאמור את העיקר והוא לא לקלל בשום םנים ואופן.

אם כן עתה ברור, כי ענין לנו עם דמות חמקמקה ומתחכמת. בלעם מבין כי הסיכוי לקללה קלוש והוא מבקש לעבוד על האופציה הטכנית והיא : "להלוך עימכם ".

משל אם לא אקלל לפחות אעודד אותם בתמיכה ובעיצה.

לכן הקב"ה בעקבות הפונקציה שבלעם ממלא כנביא הגויים בהחלט מוכן לשקול להתיר לו הליכה טכנית של מילוי יעודו כנביא הגויים להיות עימם בשעתם הקשה.

לפיכך משבלעם למעשה כבר בתשובתו הראשונה הזמין את המשלחת הבאה הקב"ה לא משנה שום מהות אלא ההפך מתיר לו רק במסגרת כאמור לאמור :

"אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" זה הדגש קום רק ללכת "איתם". הא ותו לא אלא שכאן באה התוספת היחודית שהקב"ה מרמז לבלעם כי העובדה שאתה מבקש ללכת איתם דע לך כי לא רק שלא תקלל אלא האג´נדה של הקב"ה היא[כפי שהוצהר עליה לכתחילה לא תקלל כי ברוך הוא] :

"ואך את הדבר אשר אדבר אילך אותו תעשה"

כלומר מרמז הקב"ה לבלעם ביקשת רק ללכת , ידעת שלא תוכל לקלל. עכשיו דע לך שלא רק שלא תקלל אלא צפוי אתה גם לעשות אפילו את ההיפך.

ועתה אם בלעם היה הוגן היה צריך לקום בבקר ולומר מידלומר למשלחת השניה על התוספת האופוציונאלית של המנדט כלומר לא רק לא לקלל אלא גם ההפך שיצא ממנו בדבר ה´ ברכה.

זה כל כך מתבקש .והנה שוב בלעם מסובב בכחש גם את המשלחת האחרת.

קם בבקר

לא אומר דבר [בניגוד למשלחת הקודמת] חובש את אתונו והולך עימם.

על התנהגות זו שבה בלעם מתנהג כנוכל ערמומי המעלים את עיקר האמת ומגלה התלהבותאינטרסנטית של הליכה בכל מחיר על זה חרה אפו של ה´

לא חרה אף ה´ שהוא התיר לו ללכת והוא הלך עימם ,אלא על כך שהעלים מהם שוב את עיקר המסר כל דבר ה´ במלואו שהליכתו בוודאות קללה לא תביא יכול שההפך רק ברכה.

אז איפה פה הזיגזג ?

ואכן שימו לב כיצד התורה מרמזת פעם נוספת על אופי חרון האף לאמור :

"כי הולך הוא" משל ההליכה היא ממנו בלבד על דעתו ולעצמו בלבד

תוך שהעלים כאמור את כל דבר ה´

מחמת חשש להאריך, נקצר. רק נוסיף כי גם המלאך שב בסוף להדגיש את אלה הדברים

"אפס" מבחינת קללות ורק את הדבר אשר אדבר אילך אותו תדבר וכבר לכתחילה ברור היה מה הוא הדבר שנאמר :

:לא תאור את העם כי ברוך הוא"

כלומר אם יש שלילה של קללות רק נותרו דברי ברכה בבחינת : "ברוך הוא".

הנה כי כן אין ולא היה חלילה כל זיגזג במהלכי ההשגחה

והמבקש לעשות עימי חסד יתן עם קריאת דברים אלה חמישה לצדקה