ביטוי : ``לא תתן``, משמעו גם לא תאפשר בשום צורה שהיא.
``לא תשים הוא ביטוי מצומצם יותר ובשניים . ``אתה לא תשים`` וכן שמים לכאורה דבר שהוא מוגדר ו"מכשול" בהיכרח שהוא רב אנפי ורב תופעתי הוא לובש ופושט צורה.
ואינו בכלל דבר המוגדר.
אם כן : ``לא תתן`` לא תאפשר בכל צורה שהיא.

 אפילו לא אגב אורחא או עיצה ואף יותר מכך מצווה אתה להתנגד גם אקטיבית להצבת מכשול לעיוור גם על ידי אחרים .
דומה שעיקר העיקרים הוא, כי כך או אחרת אין ולא ניתן להתייחס לביטוי כאמור בלא ההקשר הכולל שבו הוא מצוי.
לא בכדי קיימת ``וו`` החיבור : ``ולפני עיוור...``.
בוו החיבור כאמור ביקשה התורה להפנות תשומת ליבנו לעושר הפרשני לביטוי ``לא תתן`` ממהקש של תחילת הפסוק : ````לא תקלל חרש``...
אם כן במידה רבה ה``לא תתן`` מוקש ל``לא תקלל``. על כל פנים כפי שנווכח בהמשך יש בינהם יחס מתגלגל 
אם כן מה "קללה", יכול שתסתכם אך בדיבור בעלמא ולו גם בינך לבין עצמך.
כך גם ``לא תתן``.
שפעמים אדם משים מכשול לחברו שאינו יודע דבר, אפילו בהגיגים שליליים שבנפש המוקרנים כך או אחרת החוצה
אדם שמטעין עצמו בשנאה שבלב או באנרגיה שלילית כלפי חברו וחברו חש בכך ודבר זה גורם לו להכשל או לעשות רעה
כי אז מי שנתן למכשול להתפתח ולהתגלם הוא אותו האדם שכאילו קלל אותו בליבו.
והרבותא הגדולה היא שהתורה ביקשה
לומר כי כך או אחרת הכל קשור זה בזה.
 [ אותו היחס המתגלגל].

אדם שנכשל בכך שקלל אחר שלא בפניו
אותו ה``חרש`` יכול שיהפוך בהמשך גם ``עיוור``
ובעצם אותה האנרגיה השלילית של הקללה כבר אבדת שליטה ועברת על :"לא תתן". כבר נתת למעשה  לכדור המכשול להתחיל להתגלגל.
ולכן הפסוק מסתיים בשניים :
ויראת מאלוהיך`` שתזהר להתחיל בקללה
ואםהתחלת וזו "השתכללה", לכלל מכשול כי אז :
``אני ה`...
ה` ירחם