בס"ד.
בפרשת אמור , לאחר סקירת המועדים, לפתע מצאה התורה לנכון, לשוב ולהדרש לשולחן ולמנורה ולשימושם במשכן. כאילו המועדים, בלי שניים אלה , אי אפשר להם.
ולא רק זו אף זו , שהתורה מוסיפה ומיחדת להם תואר "זהב" - רוחני של נצח . כשלגבי שניהם נאמר כי הם : "טהורים": "המנורה הטהורה" ו"השולחן הטהור" .
ולא רק זאת אף זאת, לגבי שניהם אף נאמר :
" לפני ה' תמיד".
האין זאת, כי תורת ישראל, מבקשת ליחס דווקא לכלים אלו, מכל שאר כלי המקדש : "איכות איסטרטגית", וודאי מועדפת ואשר אף מעמידה ולא בכדי את כל שאר כלי משכן ה"פולחניים", בצל
אם כן, התורה בכוונת מכוון, רוממה דווקא את שניים אלה : השולחן והמנורה. ודווקא לאותה הפיסגה האיסטרטגית של זכות "פולחנית" של : "טהרה" תמידית וכל כך, מפאת יעודן הסמלי, הפורץ, הרחק הרחק , מעבר לדלת אמותיו של המשכן .
מה הוא אם כן , אותו יעוד סמלי, במרחב המחייה הרגיל שלנו כולנו. יעוד שהגשמתו, מתבטאת במעלה הנכספת ביותר של להיות :
"לפני ה' תמיד"
לכאורה, הדברים פשוטים: השולחן על שום הלחם שעליו שנאמר לגביו : "לחם פנים"
על שום שניים "
האחד שמסביר ומצהיל פנים
והאחר שבגשמתו כאמור, בין אדם לחברו, מעמיד את האדם המגשים, באותה המדרגה הנעלה של "לפני ["פנים"]ה' תמיד" .
והמנורה על שום ה"אור" שהיא מאירה לעולם.
משהו מאותו האור של "שבעת הימים" [ שבעת הקנים]. אור רוחני ,שבלעדיו, הכל אין ועל שומו נאמר :
"לא על הלחם לבדו יחיה האדם.
אם כן, שניים אלה, מסמלים למעשה את עיקר ההוויה שמחוץ למשכן.
של לחם לאכול ואור לחיות .
והרי, הקב"ה לא צריך לשניים אלה כפולחן, אלא שמהם אנו נלמד כאמור על העיקר, על נפקותם הסמלית החורגת כאמור מדלת אמותיו של המשכן .
וכי בין שלל הכלים שבפולחן, רק לשניים אלה הרבותא הערכית - איסטרטגית..
כל פולחן המשכן לא בא, אלא לבטא היכרח של העת ואשר על כן, גם בנסיבות אלו, לא יכולה תורת אמת, שלא לרמז ולהצביע על העיקר ומתבטא בהמשך, באותה הצהרה נבואית לאמור:
"חסד חפצתי ולא זבח"
חסד הגלום מעשית, אך בשולחן ובמנורה.
זו גם הסיבה , שהתורה לכאורה באופן תמוה, חוזרת פעמיים ברציפות ובסמיכות על המילים :
" ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד"
פעמיים ב"יום השבת" . לרבות את יום השבת של כל אחד ואחד מאיתנו מחוץ למשכן . שאף אנו מצווים לערוך בשולחנינו: לחם הפנים, המסביר ומצהיל כל פנים של כל דכפין, שנזקק ללחם ושולחן.
לקיים ולזכות :
"לפני ה' תמיד"
וכאילו ממעוף של מאות שנים, בהמשך, באה ה"אישה הגדולה" , שבכל התנ"ך , ההיא "השונמית הזאת", משונם[ראו גם שיר], שבסגולת נפשה העילאית ידעה כי פיסגת ההתעלות הינה לבנות "עליה" ולנטוע בה ובמרכזה, גם ובעיקר את:
ה"שולחן והמנורה"
