במקרא בפר' בחוקותיי גלומה מורכבות יותר עשירה .

לכאורה קיימים פרמטרים נוספים. בניגוד למה שאולי משתמע מהמאמר שבזה.

שני האגפים הן של המעשים והן של התגמול רוויים הרבה יותר מאשר נדמה

 הפרשה מדברת על סולם נורמטיבי ערכי של :חוקים, מצוות ומשפטים.

לעומתם יש את הקטגוריות המעשיות המקבילות: "הליכה" . "שמירה" , "עשייה"

והנה תורת הגמול מכוונת לאופטימום האמור כבלוק מושלם ולא רק כבלוק המכיל את הכל כאמור אלא דווקא בבחינה שיפוטית כללית של כלל העם.

כל חריגה בתחום העשייה ממתאם האופטימום הנ"ל ובהוויה כלל ישראלית של ערבות הדדית, גורר דחיה ו/או שחיקה ו/או כהות בתגמול.

הענין הוא, שבנסיבות אלה, הפרספקטיבה שלנו כבני אדם בזמן נתון להשוות בין התוצאה הסופית של התגמול למילוי כל האופטימום הנ"ל שואפת לאפס.

במילים אחרות היכולות שלנו בנסיבות אלה, להתאים מעשים לתוצאות כמעט בלתי אפשרית .

יותר מזה גם באגף התגמול יש ענין מורכב של המשכיות צולבת לעבר ולעתיד תוך דילוג לעיתים על ההווה.

 מה שאנו אמורים לקבל היום או מחר למשל גשם ,איננו בהכרח תוצאה של מעשינו אנו ביום האתמול או השלשום המידות האלוקיות בכל הקשור לגמול נמתחות בכל זויות המעגל לכל כיוון [נושא עוון אבות על בנים וכו'] וכן ענין החטאים הקרדינאליים שבעבר שהצדיקו השמדה והם נדחו לטיפין טיפין לכל אורך ההסטוריה והם מתווספים לעיתים ותורמים עוד למבוכתינו ולאי הבנתינו

 הנביא מלאכי מחדד עוד מבוכה לאמור גם מה שאנו סבורים כי מי הוא הצדיק יכול בכלל שאנו טועים בשיפוט ואנו טועים בכפול לא רק באיש אלא גם באופי עבודתו את ה'

 ואם כך כלפי פרט מסויים משוללים אנו היכולת לראות באמת

 כיצד זה בכלל נתיימר לראות באותה האמת שבתווך שבין המעשים והגמול ולגבי כלל ישראל

ומשום שהנושא חשוב מאין כמוהו ברשותכם עוד תוספת
"וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם"
אמר לו למשה :
ואפילו אתה אין יודע מהו אותו היום.
לפיכך ולכאורה השקפתה של תורת ישראל במובנה שוללת לכתחילה כל קשר וזיקה הרמתיים וודאי מידיים בין המעשה לגמול בין אם לשכר ובין אם לעונש .
אבל מאותו המקרא המצוטט ומהמשכו לומדים אנו דבר מה נוסף והוא כי לעולם גם אם קיימת מידיות בעונש ובשכר אין אנו יכולים לדעת אם מדובר באמת "באחד על אחד" במלא.
משום שלמרות דחיית יום הפקודה כאמור בכל זאת גם ניתן עונש מידי לאמור :
"ויגוף ה' את העם".
מכאן גם לומדים אנו, כי משלל של שיקולים אלוקיים הכרוכים בראיית האין סוף ובראיית מכלולים הנשגבים מאתנו , לא כל מעשה מחייב תגובה כוללת ומקיפה במידי .
אלא יכול בכלל שהמעשה הנעלה ביותר יזכה בתגמול יחסי פעוט ביותר עד כי בעינינו כלל אינו ניכר כלל ולעומת זאת האשראי קיים ומצטבר ומחכה לשעת כושר ראוייה יותר מאלף ואחד סיבות
משל אותו זוכה פייס שקיבל הכל מידי ובתוך שנה ביזבז הכל
ואתה תוהה רק אם היו נותנים לו זאת לשיעורים היה חי בטוב את שארית ימיו
ועתה לפר' בחוקותיי:
אם נניח, מתחילים לקיים במלא את כל אותו הפסיפס המסורג של קיום :
גם "חוקים" [אותה איסטרטגיה ראשית בריאתית] "שמירה" "ועשייה" של המצוות
והכל במתאם מלא של :"הליכה", "שמירה" ו"עשייה" כנ"ל
אזי הגמול במידי בהתחלה לעולם אין הוא אופטימלי ,משום שכאמור יש יחסי גומלין בענין ,מחשבונות עבר ועתיד.
אם כן מתי מגיעים לכלל אותו האיזון היחסי הנכסף, שבו אופטימום במעשה מביא במידי אופטימום בגמול הטוב
לאחר זמן ניכר של התמדה עד שהשייריים מהעבר וחשבונות העתיד מתאזנים
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת, אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות 

חיים של גאולה