מה מלמדת התורה.....את כלל ישראל
מציוויה לגבי עבודת הלויים
התורה מבקשת מאתנו שמתוך הדברים על הלוויים נסיק מקל וחומר על ה"שורה" שלנו אנו ההדיוטות - עמך ישראל. עבודתינו שלנו הינה עבודת "אוהל מועד" במובן של העולם הזה שהוא כאמור פרוזדור לאותו הטרקלין והוא אירעי "אוהל זמני" אם כן אנו ההדיוטות השורה המחייבת לגבינו הינה "ושירת את אחיו " כל הזמן לגבינו אין הציווי של "צבא עבודה" עבודת הפולחן של ה´ צבאות . לגבינו הציווי של "לשמור משמרת" כלומר לחזק את בדק האחדות של כלל ישראל מחייב אותנו לעמול תמיד בשירות אחינו בעזרה וסיוע לזולת במיוחד הנקקים לכך. וה
הפלונטר של ה"אתחלתא" ופתרונו
הפלונטר של האתחלתא, מקורו בכך, שהסקטור הדתי הלאומי השחקן הראשי בזו הגאולה פשוט כיזב. נטה לחד מימדיות, בכך שהתייחס רק לארץ ישראל כפונקציה עיקרית בעוד שהיה לו להתייחס לעם ישראל כפונקציה דומיננטית.
שהרי ירושת הארץ בגאולת הקץ הלזו, היא פונקציה ניסית משמיים בתנאי שאנו נותנים את חלקינו .
קבלנו בנס "ששת הימים" ולא השבנו בערכי מופת חברתיים.
הפתרון פשוט: ההכרה כי העם ואחדותו קודם לכל.
לשוב למקד מרכז הכובד בבניית חברת מופת יהודית מודל
שגם העולם מחכה לו.
בלי הכרה וסוויץ´ כאמור,הכל ימשיך לקרטע
תגובה למאמר על מרכזיות הבימה בבית הכנסת
זאת ועוד
מעצם מרכזיותו של מחנה הקדושה במדבר ,
ברור, כי מרכז הכובד הוא תמיד האמצע.
זו נקודת החיבור הטובה ביותר לשמיים.
שהרי גם במגמה האנכית [בניגוד לאופקית] המרכז חייב להיות בקו ישר לאמצע.
ועוד כתוב:" ושכנתי בתוכם"
. איזה הוא "בתוכם". זו נקודת האמצע. שכולם סביבה.
ועוד.
אין אחדות של שויוון וערבות אלא במעגל.
ומרכז המעגל תמיד הוא הציר המחולל האפקטיבי לכל דבר וענין גם אופקית וגם אנכית - כלפי השמיים
ומשהו על אושר
נכון שהכל מתחיל מתוכינו והאחריות על אושרינו מסורה בסופו של דבר בידינו.
אבל אין מה לעשות האושר האישי שלנו תלוי גם בסביבה ובחברה.
בבחינת זיקוק דינור שצריך לה ללהבה
לפעמים דווקא דרך הענקת אושר לזולת אתה משכיל יותר לחזור לנישה האישית שלך נכון ובשל יותרגם למצות את אושרך שלך.
לפעמים על מנת להגיע לכלל מיצוי נכון של ה``כמוך`` אתה נזקק דווקא לאותה הלכתחילה של : ``ואהבת לריעך``
קיצורם של דברים בתודעה הבסיסית הדברים בהחלט נכונים אך בפרקטיקה המעשית האושר לעולם יהא גם תלוי באותה הזרימה של ה``נתינה`` החיצונית של ההתלכדות וההתחברות
ל``אור`` הכללי