החידוש :המים "מטהרים" גם מקדושה
 
מקומו של הכיור, שהוא בתווך שבין אהל מועד למזבח, צריך להסגיר למעשה את סוד הרחצה בו.
התורה מחייבת רחצה בשני הכיוונים : בבואם לאוהל מועד או בגישתם או בקורבתם למזבח.
 והתורה מצפה ,שתעלה השאלה :
למשל, מדוע כשהכהן בא מהקודש שבאוהל צריך הוא לרחוץ ידיו בטרם גישתו למזבח.
מכאן, שאין רחצה אחת דומה לרעותה והן בכלל יכולות וצריכות לעיתים להיות , הפוכות זו לזו ממש.
אם כן במה דברים אמורים.
המזבח שלא בכדי הוצא החוצה מקרין אנרגיה שלילית של דמים., במידה מסויימת הוא אנטיתיזה לבריאה.
כל ביאה לאוהל מועד מחייבת רחיצת רגליים וידיים להסיר את אותה האנרגיה השלילית.
וכן הפוך, כל קרבה אליו, - אל המזבח, מחייבת כעין אכט סמלי של ניתוק ו/או הבדלה ו/או השלה של הקודש המהותי.
הסרת אותה, ההילה הזכה והטהורה של המשכן ומה שיש בו .
אי אפשר ,לגשת או להתקרב למזבח עם הילה זכה שכזו, שיש בה מאותה קדושת הנצח.
 לכן מבחינה זו, הרחיצה הינה דווקא להסיר כביכול את הקדושה המיוחדת שנמצאת מעבר זה של הכיור או לפחות להבדיל וליצור חציצה בין קודש הקודשים ל"קודש הזמני" - אותו ההכרח הזמני של הקרבת הקורבנות שכאמור במהותו הוא אנטיתיזה לבריאה .
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה