משל היה כחץ מכוון, שכשהגיע למקום יעדו חש מיד כי הוא "פגע" במטרה.
והמטרה להגיע לאותו המקום ששם מתחברים כל הגבולות האופקיים, בין: הארצות.
והאנכיים, בין: אלוקים ואדם.
והנה כשהוא מגיע לשם על סיפה של ארץ ישראל רגל פה ורגל שם ובמקום שהיה וודאות מסויימת כי יש בו אלוקים המילה "אכן" מרמזת כי כך לפחות קיווה ולשם כיוון] הוא "מתפרק" בוכה הרבה ומתלונן :
"וילן שם כי בא השמש" .
התלונן ותינה את צערו הרב .
והוא בצערו זה וויתר על כר וכסת בחר מאבני המקום הדוקרות שדקירתן תלווהו ותמתק כל ימי שהותו בניכר.
כל בריחה היא גם בחירה.
יעקב יוצא ללכת לפדן ארם ל"פדות" עצמו מאותה "הרמאות", שנקלע אליה.
להזדכך במידה כנגד מידה.
לספוג אחת לאחת את כל אותן הווריציות שהרכיבו את ה"תרמית" הגדולה שחולל [אפילו מרכיב השיבה מהשדה, שלא לומר עשיו העיף מזכיר את "לאה"].
והנה כשהוא קנה את הבכורה מעשיו הוא קנה למעשה, במחי אותה העיסקה גם את לאה הבכורה.
מי שהוסיף וקנה בצד הזה את חלקו של הבכור קנה גם מהצד השני את חלקה של הבכורה
לכן כבר מאותו הרגע נחתם גורלו לשאת תחילה את לאה.
דומה שנקודה חשובה זו נעלמה במידה רבה מעינינו
ולכן כשלבן "שחק" את עצמו במיטבו היה הוא בסך בכל, אך "שחקן",סטטיסט מונע בדרמה אלוקית גדולה
הבמאי היה ונותר הקב"ה.
לכן גם כשהוא יעקב, חוזר והוא עובר את המבחן האחרון והוא הופך ממורק עד תום.
ועל כן הוא זוכה לטיהור מוחלט הוא נפרד משמו התרמיתי : "יעקב" וזוכה לשם של טיהור : "ישראל"
.
