משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
- "יקום איש " [ אסתר אייזן
- משה ובלעם - המטה והמקל
- זיקוקים - פר´ כי תשא
- כשבן אוני איננו - אגדת רחל
- גילגוליו של הצחוק
קשור אלי
- [ליצירה] לשרף אם מותר להמשיך את הנקודה החשובה שאתה מעלה. יציאה מן העולם [ גם מהעלם], מעמידה את האדם בנקודת אחיזה יומרנית ובלתי אפשרית [ אלוקית]. הישות היחידה שיכולה לפעול מחוץ לעולם וגם מחוץ להעלם [הניסתרות לה' אלוקינו], הינה ההשגחה האלוקית. אדם שמתבוסס בשלוש אלה כאחד, מעמיד עצמו במרחב בלתי אפשרי , חונק ומכלה כמו היה מחוץ לאטמוספירה. אשר על כן, לעולם אדם שלוקה בצירוף שלוש אלה - כאחד , אינו יכול להיות מושא או מקור "להתפתחות והתעלות". הנכון הוא כי כל יסוד בנפרד ואולי אפילו שניים כאחד, במינונים נמוכים ובנקודות זמן מוגדרות, יכולות אכן לשמש כ"מנוף". תודה על התגובתך [ליצירה]
- [ליצירה] אוהב התורה ומקרבה לבריות לאהוב שמים וארץ [ליצירה]
- [ליצירה] לא , לעולם אין נחמת הגיון לאובדן. רק מתוך התמדה של עבודת אלוקים שבשגרה הזמן אט אט מנדב לנו "רזין" של ניחומין : החובשים את השבר,אך במעט והמישרים מבטינו לאופק. כי כל הנחלים זורמים לים [ליצירה]
- [ליצירה] לגוד. מקווה שהפעם משכנע בס"ד. אני מקווה שהדברים הפעם משכנעים יותר . ראשית לבקשתך להלן הפסוק בחומש דברים ט'[20]: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא". הביטוי : "התאנף מאד" אנינו קל -כלל ועיקר. רק לסבר את האוזן כשמשה מתאר את כעסו של הקב"ה כלפיו אותו הכעס שהוביל לגזרה של אי הכניסה לארץ הוא משתמש אך בביטוי "התאנף". ולא די בכך, מיד אף עדן את הדברים באותה הנסיבה המקלה לאמור : "התאנף בי על דבריכם". אז איך נהין , לפחות מהבחינה הרעיונית להמשיך ולעצום עיניים ול"איין" בק"נ טעמים ותירוצים את אותו "גזר הדין" אשר בוטל רק בגלל תפילתו האולטמטיבית של משה. אין זאת אומרת שמשה לא עשה שימוש בכל אותן נסיבות מקילות שהעלתם בתגובותיכם. אך גם עצם ההתעלמות של הקב"ה , בכך שרק בדיעבד משה מזכיר זאת, היא גם הנותנת לכאורה, כי כעסו של הקב"ה בבחינת "התאנף מאד", היה כל כך רציני. שעם כל הכבוד אי אפשר להתעלם ממנו.[כדי הטיעון שרק עם ישראל נענש...] הקשר שבין ה"זהב" כמייצג את פסגת החומר ובין אלוקים" המייצג את פסגת הרוח, הוא לכאורה ברור למדי. מדובר במתח מובנה של תנגודת. לכן הקב"ה ציווה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי זהב". יותר משכיוון לאותם דורות לענין הצלמים מכסף וזהב כיוון לימינו אלה , שלא להגרר לגרוע מכל שבשאיפת החומר עדי שיאה [התשוקה לזהב בכל מחיר] אנו שומטים מידינו את ה"אלוקות" ואוחזים באותם אלוקים אחרים המגולמים במיטב החומר : "הזהב". זה מה שקורה לדתות מושחתות . וזה למרבה הצער, הסכנה הרובצת לפתחינו . שהרי כל מי שנסחף אחר תאוות הבצע והממון לא רק שזונח הוא אלוקים חיים, אלא שעובד הוא אלוקים אחרים שעשה במו ידיו [ליצירה]
- [ליצירה] לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך. אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא]. היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה. והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד" היא שוב משיבה "שלום" ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו. וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו. ביטוי עז ביותר להבהיר כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם.... ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני: "ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי" וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי : "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" עד כי נאמר כי איש האלוהים: "הלך אחריה" הליכה זו מסמלת יותר מכל : שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך [ליצירה]
- [ליצירה] לגוד , תודה על הבהרתך [ליצירה]
- [ליצירה] שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! ! להלן שיחזורו: בטיילת מול אופק של כיפה מוזבהת והרמון הניצב לתל - פיפיות הרוח שרקה לי בנקב הכובע שיר של רועים פיזזה עדיי במחול של שרפים הלכה עליי בקסם של נביאים כי מהרה, מהרה ארמון על מכונו ישב והיכל ה' לתלפיות [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, הגעגועים הינם תעתוע אכזר משב רוח נידף של גן עדן אבוד. תמיד תמיד נתגעגע וכשנגיע וננסה לאחוז לממש. הרגע תמיד יברח לנו שוב. ימוג אל הריק הכואב. אל המחוזות האבודים של געגועי האין סוף. [ליצירה]
- [ליצירה] טעות בשם היוצר בס"ד. מביך, מביך , מביך השיר נכתב על ידי ,ושולח על ידי , והנה נמצא לו "יוצר" אחר . בתקווה לתיקון מהיר של המערכת. - משה אהרון. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה למגיבים. קצוות ה"מתח" העיקריות שבאמונה מגולמות ב"איש האלוקים" מכאן. ובאיש שכל עשייתו בבחינת "אלוהים",ממנו וממעשי ידיו לכתחילה,אני די מבין את ההחלצות הגורפת ללמד סנגוריה על אהרון . ואף דומה,שמה שנכתב כאן על ידי המגיבים הנכבדים עדיין רחוק מלבטא את דמותו היחודית והיחידה של אהרון, שהוא הדמות האנושית הבלעדית, שמעטרת בתוכן ובמהות את שמו של הקב"ה כ"שלום" .[ אגב,רק על אותה ההתנהגות המופלאה של : "וידום אהרון", אפשר לכאורה לכתוב ספר שלם.] ובכל זאת, הנכם לדעתי שוכחים יסוד חשוב מאד במסריו של המקרא [יכול שהשרף אף כיוון אליו]. תורת ישראל מציינת נרטיבים לא מפני שחשוב בעיניה כי נלמד לדקלם את הנפקויות המידיות הספציפיות לגבי דמויות המפתח שבאותה הדרמה, אלא בעיקר על מנת שנזקק המנרטיב כולו את אותם המסרים הערכיים איכותיים, שהתורה מבקשת להנחיל לדורות . כך, סיפור העקדה לא בא אלא לומר כי האלוקים ניסה אותנו פעם אחת ויחדיה בניסיון מטודי, על מנת שמכאן ואילך להוריד כליל מסדר היום "קורבן אדם" וכי אף לעולם לא יחזור אפילו לא אותו הניסיון החינוכי. וכך גם כאן . בזיקוק אנליטי מוסרי ערכי של סיפור העגל, לדעתי זהו עיקר המסר . והלא גם התורה הוסיפה וציוותה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי הזהב. דגש על "עימדי". בדיוק למקרה הזה ודומיו. ואף על פיכן, באותו המישור האיסטרטגי - ערכי, נאמר גם : "ויתאנף ה' באהרון להשמידו". האם רשאים אנו להתעלם מקביעה קטוגרית זו של הקב"ה אשר מצהיר כשופט , המכריע והגוזר . האם, לפחות אין הדברים חקוקים עלי ספר, כמסר ערכי לבאות כאמור. [ליצירה]
