משהו על "אשת יפת תואר"
 
וכי למה נצרכה התורה לפרשת אשת יפת תואר, כדי לפתוח בפרשה חדשה ודווקא שוב בביטוי החוזר : "כי תצא למלחמה...
ובכלל למה התורה מדייקת לאמור "אשת יפת תואר".
ולא : "אישה יפת תואר".
אלא שלתורת ישראל, מכל עניני המלחמה חשובה לה יותר ענין השביה של הנשים. זה נושא שבעיני התורה רגיש ביותר.
שהרי כאן יכולה המלחמה לגרום העוול נורא ביותר דווקא לנשים. בכלל מנקודת הראות של תורת ישראל כל פרשת אשת יפת תואר היא פסולה ובזויה שנאמר קודם לכן "ואת כל שללה [בכלל זה נשים] תבוז לך.
[ גם מלשון בוז לך].
ועתה צא וראה דבר נפלא .
ממשיכה התורה ומצווה : ובכת את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן ...".
משמע מכאן לכאורה כי ענין לנו בבחורה שאינה בבחינת :"אשת", לאמור: בעולה למי אחר.
ומכאן כי הביטוי "אשת יפת תואר " מרמז לא על העבר אלא על העתיד שאתה למעשה נושא לא את האישה כאישה אלא את "יופיה", ולכן גם בסמוך לזה נאמר : "וחשקת בה" שהכל נובע מחשק המושפע מהיופי המסנוור.
מכאן כלל גדול אין "אשת יפת תואר באישה יפה שהיא בעולה או בעלת ילדים.
לגבי אישה שכזו "בכי של ירח ימים לא יספיק. לא בכי של "ירח" אלא לבכי של "חמה", היא צריכה [על בעלה וילדיה]
365 יום לא פחות.
במילים אחרות אין התורה מסוגלת להכיל צערה של אישה נשואה ו/או בעלת ילדים שיכפו עליה נישואין כפויים לאחר המלחמה.
אולי כאמור על פי רצונה אחרי שנה.
אבל כל פרשת אשת תואר לא באה, אלא לשלול את הנורא מכל:
אונס של נשים בשעת המלחמה.
דבר זה לא יכול שיהא במחנה ישראל אם רוצים אנו שה´ ימשיך להיות עימנו במלחמה
והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה