רעש דק של ניסור קרמיקה עלה מהצפון והפריע את השקט האפור שרבץ מעל לוחות השיש בבית העלמין בחולון. העננים הלכו והתעבו, כמו יצור חי, מצטופפים יחדיו, מכווצים את שריריהם, ולוטשים מבטים הולכים ומתכהים אל קבוצת המלווים הקטנה, מובלת ע"י עבדקן שחור חליפה וזקן.
שבילי בית העלמין הצרים- מחרפים נפשם כדי להותיר מרחב הליכה מול צבאות המתים המסתערים וכובשים מלבנים מלבנים- הציצו בסקרנות ומיד השפילו מבט כאשר דמות אחת, כמו עטויית יגון, נדה בראשה לאחרוני המנחמים.
העבדקן המזוקן הביט מעלה, ספק מצפה לרחמי שמיים וספק בוחן את צפיפות העננים, ההולכת וגדלה, פלט "מן השמיים תנוחמי" בלוע וקיפץ במהירות בחזרה למשרדים החמימים.
הדמות עמדה זקופה מול התלולית וניסתה להעלות זיכרון משותף וורוד. ורוד אולי כמו זר הפרחים המט לנבול שהניחה אחת המכרות-זרות, עטוף בנייר צלופן צהוב ומקומט, בדיוק כמו אותה מכרה-זרה.
רוח הצפון, קרה כמעט כמוהו- כך חשבה, נשבה בעורפה בכוחות אחרונים עד שפסקה. רעש הניסור כמעט ולא נשמע עוד. היום הלך והחשיך וחבורת העננים ממעל כבר החלה לאבד את סבלנותה.
הדמות החליטה לדחות את הזיכרון הורוד, אולי לתום השבעה, אולי לתום השנה. לעת עתה, החליטה לחפש אבן ודימעה. אבן-להניח על התלולית, כי כזה הוא מנהג האבלים. דמעה-לצרוב את זיכרונו בליבה, כי כזה הוא מנהג האדם.
לא אבן נמצאה ולא דימעה. היא שקלה להשתמש שוב באחת האבנים שכבר הונחו על התלולית אך חששה לגרוע ממצוותו של מישהו אחר. לבסוף החליטה להניח חתיכת אספלט קטנה ושחורה שהתגלגלה לרגליה- העיקר הכוונה, אך דימעה לא מצאה.
כשהחליטה לוותר והחלה ללכת לכיוון השער המרוחק החל הגשם לרדת, בטיפות דקות ונקיות. שקט מבטיח כיסה את בית העלמין ורק טיפות הגשם קישטו בו נקודות. היא הביטה מעלה ומצאה לה דימעה.
בחיוך רטוב הביטה אליו בפעם האחרונה והחלה לצעוד החוצה.
תגובות