מאוהב אני בזכרונה של ילדה שבגרה.

בילדה שעורה זך ומשיי.

בשערה השחור, החלק, שקצותיו עקצו בי כמסמרות,

ושגלש על כתפיה כגלימה עטויה על מלאך.

בעיניה הנוצצות בצבע השקד,

בהן ריצדה אש בל תכבה של שובבות תמימה.

בשפתיים המתעקלות תדיר בחיוך ערמומי,

כאילו מכמינה מעיני העולם פעלול

שרק היא יודעת סודו וכולם נופלים בפחה.

בחיוכה החד כל כך שממנו נחתכתי לא פעם,

והכה מתוק שריפא בו בעת הפצעים שפער.

באוזניה העדויות בעגילים

קטנים כקומתה,

יפים כצורתה,

מדוייקים כאיפורה,

ונוצצים כדמותה.

הייתי ילד שהתאהב בילדה,

שהתאהבה בילד,

ועל כתפיהם רובץ מרחב האוקיינוסים.

יום בא וגדלה הילדה,

כשם שהפך הילד לאיש כן הפכה לאישה.

יופיה האמיר על כל סובבותיה,

אך עיניה שמרו אותה גחלת לוהבת של שובבות נעלמת.

סברתי כי לבי עדיין נתון לה כימי אז,

כי כל הימים שחלפו היו כלא היו,

כי שבתי לאחוז בידי הילדה שכפותיה חפנתי בילדותי.

ימים רבים שבוי הייתי בדמיון הענוג של ילדותינו הטהורה,

אך אותה אישה,

זו עם השיער השחור והגולש,

ועיני השקד הנוצצות כשמשות,

איבדה את יופיה האמיתי שלרגליו הייתי נתון,

תמימותה.

וכך נותרתי אני, ילד שבגר,

מאוהב בשובל הגלימה העובר במרומים

של מלאך תמימותה שממנה נלקח.