העץ העתיק עליו עלינו בנעורינו מלאי חדוה וגיל,

מלאי שמחה, מהחויה החדשה לנו, האהבה,

התופסת את הלב, ומאיימת לפלס לה דרך חוצה

לעוף לעננים, להתחבר לכוכבים.

העץ הזה קמל,

עץ האהבה העתיק דעך.

העולם כולו עולה היה על ענפיו ועליו

ובונה לו קן שקיוה כי יחזיק לעד.

אמת, לעיתים ענף אחד היה נמק, ומכאיב מעט לעץ,

אך במשך דורות על דורות המשיך העץ לפרוח ולהניב פירות.

יום אחד החל העץ להשיר זמירותיו,

לאחר כמה ימים פטריות הקנאה החלו לפרוח בו,

עוד כמה ימים ורקב השנאה איכל חלקים שלמים מן העץ.

מאות בשנים עמד העץ עליו פרחה אהבת העולם כולו,

מאות רבבות פעמים מאות רבבות זוגות, הכינו בקתות אהבתם עליו

וטיפסו על בדיו,

התחבאו בצנעה מאחורי עלעליו.

והנה כאשר חשב העולם לעשות טובה עם עצמו,

לקצר תהליכים,

לבנות מכונות משוכללות שיעזרו להפריח את העץ האהוב,

הוציא השכלול עץ מכני,

אהבה מכנית,

תשוקה מכנית...

לאן טבע האדם נעלם? שאלה היא אותי.

"אין הוא נעלם" לה עניתי "אך מתחבא הוא מאחורי האלומינים"

"אין זאת אלא כי אין עוד תקוה?" שאלה אותי בדמע.

"לא", נעניתי "אך עתה נותרו רק אני ואת,

הבה נשלח ידינו, יד ביד,

לשורשיו של העץ ונתקן,

העץ תולה בנו תקוותיו.

הסתכלי לי בעיניים, ואני בשלך,

ומתוך מעמקי הים של עינינו, נוכל לדלות את המים הטהורים ביותר,

ולהשקות בו עולם ומלואו."