הזרם פסק, טיפת המילה האחרונה נשרה לה אל אגם הבִרבורים,

וכל מחשבותיי נגוזו להן אל ארץ המחשבות הנדודות, שם מקומן.

ורק אני נותרתי לבד, בין חיים ומוות.

האור מימיני מאותת לי לקרוב, אור לבן מסנוור, חומל ומושך אותי אליו.

האם גן עדן הוא זה? האם מצאה נפשי את מנוחתה השלמה?

קרבתי אל השער, מעוצב מעץ מפוחם, הידית נקשה ואני הנני נבוך.

אט אט פרץ האור את חומות עיניי וחרב על שני אישוניי החומים,

וכשנפקחתי, נגליתי לראות סביבי אגם כחול בוהק, כה צלול ומתוק מראהו.

פסעתי לאורך השביל המתפתל אל אבני הספיר השוכנות לצידו,

מצדדיי ירוק, עצים שוקקים, ציפורי הנדודים שם שוכנות ממעופן.

ניסיתי לחרוג, להתרחק מן השביל, אך הוא עמי בכל אשר אלך.

ניסיתי לרוץ, לברוח מצילי, אך אין זהו גן עדן, הרי כאן גהינום,

דלתות העץ החומות נעלמו, וסורג ובריח נצבו במקומן,

כל אשר ראיתי חלום הוא, כגודל חלומי כך גודל אכזבתי...