אט אט זה קורה.הם עוזבים.נעלמים בחשיכת חיי.ונדמה שלא יחזרו אל ליבי לעולם.כך זה מרגיש עת הופכי מאדם לפיסת אדמה חרוכה מבוץ ויזע,מעלם,לנער.אני חושב,כרגיל,להיכן הם הלכו,לאיזה כיוון,למה ומדוע כבר אינן שאלות,כי תשובות כבר מזמן נעלמו מן האופק.רק הרוח נושא עימו ריחות של סתיו קריר וצונן,שמזכיר לי להיכן מועדות פניי.
אז לאן בדיוק אני הולך?איני יודע.כמו תמיד אומרים תקווה לטוב.אבל הטוב לא מכיר אותי כנראה,לא ראה מי האדם שטמון בתוכי.הוא מנסה לרדוף אחר אותם אנשים שברחו לי בין הידיים למקומות חמים יותר בהם יש אביב פורח ובריזה חמה שנושבת בחוץ.ומצליח.
גם אני מנסה לרוץ אחריו,להדביק את הקצב.אך כושל בצעדיי ונופל לתהום עמוקה ושחורה.מרה וכואבת היא הפגיעה בתחתית.מנסה לזעוק לעזרה וכל שומעיי לועגים לי איך נפלתי לבור בלי תחתית.אני אומר שרצתי אחר הטוב שנעלם לי,והם יורקים אל באר חיי כמו זבובים על הפגר.
אני שוחה בזוהמה,מתפלש בבוץ הסמיך,ומנסה לחפש אחיזה בקירות,הם כל כך חלקים.מתחיל לטפס אט אט אל האור שבקצה המנהרה.ונראה שהוא לא נגמר.הוא מסנוור אותי כל כך חזק עד שאני מתאפק לא לצרוח.
אני נאחז בפיסת הדשא בצד הדרך ומושך עצמי למעלה.השמים מעולם לא נראו לי כחולים כל כך.מסתכל ימין.שמאל.ולא מזהה מקומי.מחפש את הבור,הבאר השחורה.ואין זכר לכאב ולרפש.רק אוויר קר שצורם בריאות,ואופק רחוק רחוק.
אני מתחיל ללכת,ולרוץ,אני לא מתעייף.ואני רץ ורץ עולה על גבעות והרים עובר עוד עץ ופרח והשמש לא זזה.העננים עומדים כמו צוו לעמוד דום לכבודי.בגללי.אני מחפש כיוון אליו ללכת,ולא מבדיל בין ימין לשמאל.הכל נראה זהה.ממשיך לרוץ ישר בלי להפסיק ומבין שזהו.זה הסוף.כאן אני נשאר עד יבוא הגואל.המשיח.הטוב שיקחני מכאן.
נשכב על הדשא תחת עץ רענן.מביט על סולם המונח לצידי.סולם קצת רעוע,שלביו רופפים,מלאכים סובבים סביב צידיו בתוגה.אומרים לי בוא,עלה עימנו הלאה,תמשיך את חייך.התלבטות.חיוך.דמעה.
פסע פסע עולה אני למעלה.הסולם ארוך.וככל שאני עולה,כך העולם נהיה שחור יותר.ויותר.עוד ועוד.עד שנגמר.
