כמה זמן עוד אוכל להיאחז

מבלי לגור מצילו של המוות,

ידיי מחליקות תחת קרש צף בודד.

בליבו של ים שחור, אבוד אני בליל,

מחכה לספינת האהבה שתבוא.

ותיקחני לאיי הכאב והצער,

תשקני מדמעותייה הרוות לגרוני.

שמי ארץ תכולים, וענן אפור,

משקפים את ליבי שמאס מן הבכי.

חותר לכיוון המלח הגדול,

מחכה שיגיב, שיקרא לי בקול.

שיקשיב למילים שמגמגם פי,

וינווט את דרכי אל חוף מבטחים.

חוף בו החול הוא לבן כיונה,

העצים כה גבוהים, והארץ קטנה.

ההרים נמוכים והפסגות משקרות,

נוצצות מלמעלה, כשבראשן הן ריקות.

החיות מדברות, הפרחים חכמים,

כמו אדם מזדקן שבא בימים.

המים סגולים, כעיני הרקיע,

ששוקע בערב בשינה עריבה.

הרוח חמה, מנשבת ברוך,

מבדרת שיער, מנקה את החוף.

הצדפים מספרות אגדות אוהבים,

ואבני הבזלת מצפות בצללים.

שיבואו השניים אל האי הבודד,

אי אהבה,

אהבה עד כאב...