בתחילת סדר הצהריים, החליט אביאל, שעליו לשנות מהרגלו, לא ללמוד גמרא בעיון בסדר הצהריים, ולהסתפק רק בלימוד בסדר הבוקר: "לפעמים השיחה בפגישה ראשונה לא זורמת, עדיף שאלמד משהו פשוט – כך שאם השיחה לא תזרום, המחשבה שלי לא תנדוד לגמרא, אלא תתמקד בנסיונות להחיות את השיחה." הרהר אביאל.

אביאל הגה מספר דקות בשאלה: מה כדאי ללמוד, ולבסוף החליט לעשות חזרות על "שב שמעתתא". היתה שמעתתא אחת שאביאל חש שבקיאותו בה לוקה בחסר, והיא שמעתתא ג´. דא עקא, שאביאל לא עמד בפיתוי, ובמקום לעסוק בחזרה גרידא, התחיל לעיין בסתירת פסק הרמב"ם בעניין תרתי לריעותא, המוזכרת בפרק הראשון של השמעתתא. שלש שעות ומחצה חלפו, ואביאל נזכר שנותרה לו חצי שעה לפני ערבית, להתכונן לפגישה.

אביאל הלך במהירות לחדרו, פשט את בגדיו, ולאחר דקותיים ומחצה כבר היה במקלחת. מחשבתו נדדה למחשבה גברית טיפוסית: "איך אודליה נראית?" ומייד אביאל דאג בכח להסיט אותה: "זה לא צנוע לחשוב על זה. אני צריך לחשוב על משהו אחר... אני אחשוב על המצב של עם ישראל!" – הכריז אביאל בסיפוק לעצמו, ומייד התחיל לחשוב: "מה אני יכול לעשות על מנת להראות לעם ישראל שלמרות הסיבוכים במהלך גאולתנו, אנחנו מתקדמים? קודם כל, אני צריך לשנן לעצמי שוב ושוב את הסיפור המפורסם ב´גאולת אור הצב"י´ על הרב צביהודה, שבעיצומה של מלחמת יום הכפורים, שאלו את הרב צביהודה: ´מה יהיה?´ והוא ענה: ´אנחנו מתקדמים!´ – ובאמת אנחנו רואים איך גוש אמונינו והמפעל הגדול של ההתנחלויות פרח דוקא לאחר המלחמה הקשה."

דעתו של אביאל לא נחה דייה: "בסדר, לעצמי אשנן זאת, אבל איך זה יעזור לכלל ישראל? אני צריך לספר את הסיפור גם בדרשות... וגם להוסיף את דברי ´קול התור´ שעיקר הניסיון בדור הגאולה יהיה להאמין שהגאולה באה למרות כל המשברים." אביאל המשיך במחשבותיו: "אפשר גם להוסיף את דברי מרן הרב זצ"ל ש´לא הד קול שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת-עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור-אריה יהודה נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל ´גאון יעקב אשר אהב סלה´.´..." אביאל עצר לרגע את מחשבותיו, בתמיהה עצמית: "וזה ישכנע אנשים?! אחרי ה´גירוש´, ואחרי שראינו מה שהשוטים ממועצת יש"ע שחושבים שאנחנו שליחי העם – רחמנא ליצלן מהאי דעתא – עשו..."

אביאל נקלע לעצבות. קול פנימי זעק מתוכו, והפעם יצא הדיבור משפתיו, בזעקה רמה: "מה יהיה עם כלל ישראל???"

אביאל קלט שהצעקה יצאה מפיו, וחש נבוך. "עכשיו כולם יחשבו שאני משונה´דיק. נו... מה בכך..." אביאל נזכר בבדיחה הידועה: "מספרים, שפעם אחד מהבחורים בישיבה רצה לסדר לחברותא שלו פגישה עם אחותו, והוא התחיל למנות את מעלותיו בפניה: ´הוא עילוי, הוא צדיק, הוא מתמיד, והוא משונה.´ אחותו תמהה: ´משונה זו מעלה?!´ השיב לה המרכזניק: ´ודאי, משונה זה רק חצי נזק!´ " אביאל נהנה מאוד מהבדיחה, אך חשב: "כמה חבל שאי אפשר לספר את הבדיחה בפגישות, הווייבערס מסתמא לא יודעות מה זה דין משונה..."

"אוי... ווייבערס.... הן בעצמן עם משונה!" – חשב אביאל – "מחוררות את האוזניים בשביל ´יופי´, צריכות ´כלים מכלים שונים´ של ביגוד, והכי מצחיק – כמה זוגות נעליים! נשגב מבינתי... יש זוג לחול וזוג לשבת, מה צריך יותר מזה? נו... אנחנו פוסקים להלכה, שגם למנהג האשכנזים שבברית-מילה שאירע בשבוע שחל בו תשעה באב לא לובשים בגדי שבת, שאני הנשים – שלובשות בגדי שבת – משום שזהו עיקר העונג שלהם." מחשבותיו של אביאל המשיכו את מהלכן: "ווייבערס... עיקר העונג שלהן מביגוד ותכשיטים! אולי לכן קוראים ´וכלים מכלים שונים´ בניגון איכה... גם אחשוורוש סבל ממסע הקניות של ושתי."

"נו... צריך לספר זאת ב´תיפח´... הבחור הצדיק התמים החליט שעדיף שיעברו עליו עשרים שנה ולא יישא אישה ותפחנה עצמותיו, ובלבד שלא יצטרך ללכת למסע קניות עם אשתו!" אביאל עצר את מחשבתו, והתעצב אל לבו: "אביאל! אתה כבר בן עשרים וחמש... לא היית ב´תיפח´ כבר הרבה זמן... כל החברים כבר עם קינדער´לאך ורק אתה עדיין צריך לצאת לפגישות..."

פתאום דמיין אביאל שהוא עומד לפני כסא הכבוד, והחל להתפלל: "אוי... רבונו של עולם! הושע נא! חתן אותי כבר! כמה דמעות אני יכול לשפוך לפניך. אני יודע שכל מה שאתה עושה זה בהשגחה פרטית, ואני יודע שכל מה שאתה עושה זה לטובה – אבל אני לא יכול ככה יותר! כואב לי... חיי אינם חיים... הבדידות משגעת אותי, ואני לא יודע איך אפשר להמשיך ככה."

"רגע" – הרהר אביאל במעבר חד – "אני צריך לחפוף את הראש". אביאל חפף את ראשו במהירות, שטף את השיער ויצא מהמקלחת.

אביאל חזר לחדרו, לבש את בגדיו, צחצח את שיניו, שם דאודורנט וסירק את שערו. נותרו לו עוד עשרים שניות לפני ערבית. אביאל יצא מחדרו, רץ במהירות לבית המדרש, והחל להתפלל.

בתפילת ערבית, הוסיף אביאל בברכת "שומע תפילה", והתפלל: "רבונו של עולם, אם אודליה היא זיווגי – עשה ששנינו נכיר בכך במהרה, ואם היא אינה זיווגי – עשה שנפרד במהרה ללא רגשי איבה."

אביאל התפלל במהירות לא אופיינית – על מנת להגיע בזמן לפגישה – וכאשר סיימו את פרקי התהילים שלאחר התפילה, אביאל סיים את תפילת העמידה.

אביאל חכך בדעתו, אם לומר "שיר המעלות" ו"עלינו" בבית המדרש או בדרך לפגישה, ולאחר כעשר שניות של מחשבה, החליט לאומרם בהליכתו.

למרות שידע לאן הוא אמור להגיע, מכיוון שבו-זמנית מילות התפילה נישאו על שפתיו, אביאל לקח פנייה לא נכונה – מה שגרם לסיבוב מיותר, ולאיחור קל...

אביאל ראה במקום המיועד, בחורה נמוכת-קומה, שיערה השחור קלוע בצמה ארוכה, עורה לבן כשלגיה, ועיניה חומות וגדולות. בגלל החושך, אביאל לא שם לב למראה בגדיה, אולם התבונן וראה שאורך שרווליה מניח את דעתו.

פתאום, נזכר אביאל, בהרהורים שעלו בלבו בשהותו במקלחת. אביאל הסיט את מבטו לעבר אוזנה הימנית, ואכן לאכזבתו, ראה שם עגיל. אביאל הרהר: "אוי... ווייבערס..."

אביאל התקדם לעבר הבחורה, נעמד, והכין עצמו נפשית לומר לה שלום.