"'שוטר! חייל! חתיכת זבל! תתרחק מכאן, זה הבית שלי!' איך הייתי?" הצטרפתי לשורה הצפופה של החברות שכרעו מתחת לחוטי התיל וערימות הבלוקים על הגג. מתחתינו המון של צבא הרשע. יותר נכון גדודים עצומים של יס"מניקים על סוסים. טפו. התרוממתי שוב, תופסת תנופה ומשליכה עוד לבנה. התכופפתי ושמעתי את החבטה היבשה. לעזאזל, שוב החטאתי! "לא נורא, עדנה. בפעם קחי קצת יותר תנופה" אמרה לי בת- אל. בת- אל כבר בשמינית, מה שאומר שהיא נשואה לאברך צעיר. ככה כולן אצלנו. היא התרוממה, מיטיבה את סנדלי השורש ואת המטפחת הכתומה שלה ובתנועה אצילית ומושלמת שחררה לאויר מוט ברזל, שחג בסיבובים עד למטה, שם שמענו בבירור צעקת כאב. "יש! אשרייך שזכית!" צהלנו שם. בינתיים עוד לא פגעתי אף פעם בעיתונאי. אם אני אצליח לפגוע בשוטר ממש בכיר, נגיד תת גונדר לפחות- זה יהיה ממש חלומי. לא כמו עיתונאי- שמאלני- צפע- עוכר ישראל, אבל עדיין מספיק כדי שגדליה או אחיקם מישיבת ההסדר יציאו לי נישואין. כלומר ישלמו לאבא שלי עדר ויבנו לי מאחז. אני וחברותי הקמנו השבוע ארבעה מאחזים, שזה השיא של האולפנא. אתמול, כשהייתי במאחז גבעת הצופה ישעיה י"ד ניסו לפנות אותנו. ברוך ה' שהגעתי בזמן, אבל השוטר הצליח לפנות אותנו. כלומר אותי ואת רוחמה, שהייתה שם איתי. הוא טען שהוא סתם פקח של רשות שמורות הטבע והגנים ושאנחנו יושבות עם פינג'אן באמצע פארק ציבורי ובבקשה שנזוז, אבל ידענו טוב מאד מה הוא ומי הוא ומי שלח אותו.

פתאום, כמו משום מקום, הגיע אבא שלי וטיפס על הגג. "בנות, רדו מיד למטה! מה אתן עושות, השתגעתן? עכשיו שתיים וחצי, אמא נחה ואתן מעירות את כל השכונה! מה קורה איתכן?!" ירדנו, אבל הספקתי לקלוט את בת- אל קורצת לי. היא הספיקה לשפוך לו חול לאוטו ולמסמר לו את הגלגלים. עוכר ישראל שכמוהו, הוא לא מסכים שאחזור הביתה אחרי אחת עשרה בלילה. אנחנו נראה לו מה זה כי אותנו לא ישברו ובאהבה ננצח!