"לקבלת הרמטכ"ל המשמר יעבור לדום. עמוד דום!" קפצנו לדום, מצמידים את הרגליים ומכתפים את הרובה. החזה מובלט קדימה, מודגש על ידי מדי הזית,מדי א´ חדשים ויפים. רוח הערב הקלילה פיזרה את מעט השיער שלראשנו לאחר שחיים, הספר הפלוגתי, דאג "לגזוז" אותנו היטב בתחילת החודש. נזכרתי בחיוך קל, שמיד הוחלף בשפתיים קפוצות כשנזכרתי איפה אני נמצא, בברוך הבעייתי שסירב פקודה כשחיים ציווה עליו ´להפסיק לעשות שטויות ולהושיב את עצמו על הכיסא´. הוא זכה לבעיטה הגונה מחיים ולקרחת נוצצת במיוחד בסופו של יום.

עמדנו, קבוצה של חברים. לוחמים. חבר´ה איכותיים אחד- אחד. במבט קצר על פניהם הרציניות והרשמיות הייתי יכול להיזכר באין- ספור חוויות ומעשיות מהקורס המפרך אך המהנה שעברנו, כולן גיבשו אותנו והפכו אותנו למה שאנחנו היום- מחלקה חמש, פלס"ר גולני, צבא ההגנה לישראל.

הלילה התחיל לרדת והלפידים שדלקו בצדי החניון השרו על המקום אוירה טקסית. הרמטכ"ל עבר בין השורות, סוקר אותנו בהילוכו. התמתחנו עד כמה שיכולנו, מצדיעים עם היד החופשית. הוא נעצר מולי. איזה כבוד. הוא הצדיע לי, חייך חיוך אבהי ותקע את הסיכה על החזה שלי. כמה שחיכיתי לרגע הזה... דפיקות הלב שלי איימו לפרוץ את המדים. הזלתי דמעה בודדת, שזלגה במורד לחיי המגולח למשעי והרמטכ"ל המשיך הלאה. לא העזתי למחות אותה.

"כוח חמש, צא!" הפקודה הדהדה באזניות ולמשמעה פרצנו את הדלת האחורית של הבניין. טיפסנו במדרגות,כשבכל דלת שאנחנו חולפים על פניה אנחנו נפרדים משניים שפורצים אל תוך הדירה. אני המשכתי עד הסוף, לגג. עליתי למעלה, מתמקם ליד דוד שמש שבור ומאפס את הכוונת הטלסקופית. "נשר על המטרה, אני חוזר- נשר על המטרה." "נשר- יש אישור לביצוע" לחצתי. ואז שוב. המכונית שלתוכה כיוונתי סטתה מהנתיב והתהפכה. הדלת נפתחה מעצמת הפגיעה, מעיפה שברי מתכת וזכוכית לכל עבר, וגופה אחת נפלה מתוך המכונית לכביש. מכונית שבאה מאחוריה, עוד הספקתי לראות לפני שעקרתי את הכוונת ממקומה, התנגשה בה מאחור וגוף קטן עף דרך השמשה הקדמית, פוגע בכביש ומתגלגל מספר מטרים כשהוא רפוי, ללא רוח חיים. עקרתי את החצובה וירדתי מהגג.

"חיילים! לאחר המבצע שלאתמול יש חשש כבד לאירוע חבלני במחסום או בתוך שטח A.לפיכך- המחסום נסגר החל מעכשיו עד להודעה חדשה. אין לתת לאיש לעבור. משוחררים." עמדתי שם,בתורנות מחסום, כשהשמש והזבובים לא מפסיקים להטריד אותי, כשקבוצה גדולה של אנשים התקרבה לכיווני מתוך שטח הרשות, מדדים לאט. קולות בכי ויללה נשמעו מתוך הקבוצה. נדרכתי וציוויתי עליהם לעצור. הם עצרו ולאחר התייעצות קצרה ביניהם התקדמה אלי אישה זקנה ובוכייה שנשאה חפץ עטוף בסדין בשתי ידיה והסבירה לי בעברית רצוצה שבנה הקטן, המונח בחיקה, שאת תווי פניו המרוטשות זכרתי היטב, נפטר ושהם מבקשים לקברו בבית הקברות השייך למשפחה, לדבריה, כבר הרבה שנים.סירבתי, מנמק זאת במילים ספורות, ושלחתי אותה לדרכה. היא הביטה בי במבט עייף ומיוסר והסתכלה אל תוך עיני. כך עמדנו אחד מול השני במשך מספר שניות כשהמבט שבעיניה התחלף לזיק מסוכן שלמדתי להכיר ולזהות היטב עוד בימי כשוער הנבחרת של התיכון. ידעתי לחשב בדייקנות את  מקום הפגיעה של כדור החלוץ עוד לפני שרגלו בכלל התרוממה, רק לפי המבט שבעיניו.נדרכתי ודרכתי את הנשק, מניף אותו כחוצץ ביני ובינה, אבל זה לא הרתיע אותה מלירוק לי בפנים. פשוט ככה. העפתי לה סטירה, המום, כשאני מלווה את הסטירה בקריאת קוד ההיתקלות. תוך שניות נעמדו לצדדי מספר לוחמים עם רובים מכוונים על הקבוצה ועל הזקנה. כך עמדנו במשך מספר שניות של דממה, בחום המעיק ובאוויר הדומם של הגדה , שתי קבוצות, אחת מפוזרת ומפוחדת, מבוגרים מגוננים על הילדים ונשים מסוככות על ראשיהן עם סלים, מן העבר השני שורה מתוחה וישרה של גברים בעמידה דרוכה ובמבט שלא ממצמץ ולו לרגע ובתווך- אישה זקנה וגופה של ילד קטן. הזקנה הסתובבה והחלה צועדת לכיוון הקבוצה, כשמספר כלי ירייה עדיין מכוונים אל ראשה. הקבוצה החלה לצעוד בחזרה למקום שממנו הם באו. ילד שהיה בתוך הקבוצה נשאר נטוע במקומו ונעץ בי מבט שביטא רגש בודד וטהור- שנאה. הוא נעץ בי את המבט הזה למשך מספר שניות שנראו כנצח, בעוד היד שלי מוטה לאט ובעדינות, ממש בלי לשים לב, למטה ונעצרת כשבית הבליעה נמצא בקו ישר עם רקתו של הילד הקטן. ´למה כל האמיצים חייבים לבוא דווקא אלי?´ חשבתי לעצמי. לפתע נזכרתי בעוד מקרה שבו ננעץ בי מבט זהה. היה זה אותו מבט שתקע בי מנשה, החנון של השכבה, לפני יותר משנתיים כשכל נבחרת הכדורגל חזרה מאימון, כמה ימים אחרי שהצהרנו כולנו שאנחנו מתכוונים להתקבל לפלס"ר. הוא נעמד מולי ושאל "בשביל מה?" צחקנו עליו. כבר שאלו אותנו הרבה שאלות כמו "זה לא מסוכן?" או "איך תסתדרו עם המרחק מהבית?"  אבל שאלה כזאת עוד לא שמענו. "למה מה, מנשה, לא מתחשק לך לדפוק כמה ערבושים?" "אני?" הוא השיב, זוקף את ראשו ומיישר את משקפיו "אני לעולם לא אסלח לערבים על שהפכו אותנו לרוצחים." עמדתי שם, במחסום, תקוע במקום ובוהה בארון המתרחק, שלתוכו הוכנסה החבילה הקטנה, עטופה בסדין צחור כשהיריקה זולגת במורד לחיי, נתקלת מפעם לפעם בקבוצת זיפים ומשנה כיוון ופשוט לא העזתי למחות אותה.