רוח ים. תחושת חופש, האפשרות הקורצת להמריא עם השחפים.

עמדנו, קבוצה לא קטנה. בהתחלה מאושרים, אחר כך חרדים. לאט לאט מטי מעט, שהפכו לרוב, שהפכו לכמעט כולם התמלאו אושר והודאה למראה זבי החוטם הרטובים והמסמורטטים שלהם, העולים מן הים כמו דגי סלמון, מסרבים להכנע למרות שלטון המוות. ורק שהקטנה תצא בסטייל, לא כמו המפלצות הקטנטנות האלה. למה הם כל כך שמחים, בעם? היצורונים שלהם כל כך מכוערים... ורק אנחנו, שני הזוגות הנותרים לא הסתפקנו בשלנו.

שקיעה. צווחת עוף ים, ההרגשה המשכרת של מגע קצף הגלים בכפות הרגליים החשופות, מבקשות להינטע.

למה אנחנו מקטרים, בעצם? שיגידו תודה על כל מה שיש להם. יש להם הכל. רק ברוך השם שזה לא אנחנו שם- באי הוודאות האיומה.  אחרי הכל  אנחנו החלטנו לשלוח את הבנות לשיט חלומי, חלום הבלהות הוא על חשבוננו.

חשכה כבדה. אדי מלח, הניסיון לאחוז בדבר שאבד, שהרי אי אפשר לכלוא גל או את מה שאבד בתוכו, לא משנה כמה תצרח או תתפלל. כי מי כבר מקשיב היום לזעקת אם?

הסתכלנו, הזוג המאושר, אל תוך עיניהם של הזוג השני. בעיניהם היינו אנחנו. חייהם- לא זרים היו לנו. בתים צמודים, חגיגות, גידול הבנות... ועכשיו- זה.

אחרון הדייגים עולה מן הים, נועץ בנו מבט מלא רחמים. חריקת המזח,תחושת החנק האיומה למול אותה רוח קדמונית.

ומי האמין שנגיע ליום הזה? ולמה אנחנו מתפללים, בעצם? ונניח שנזכה בפרס הגדול והקטנה שלנו תחזור מהגועש- שוצף הזה... מה נרגיש אז? ונניח שנפסיד? אבל,בעצם- הם בטח חושבים בדיוק כמונו. כי למי איכפת בכלל מהקטנה שלנו... מוטב יהיה אם נשקע בתפילה, או בזעקות משותפות? הו, רק מה שיחזיר אותן מהר, ובשלום.

צחנת הדגים המבאישים, שהושארו לבדם בסיום יום העבודה, עקורים וקרועים. פגומים ומנוכרים.

ואז- כמו יונה החוזרת מן התוהו, כמו צדיק הנחלץ מן התהום- שליח בודד מממלכת השמים בא לבשר בשורה. בשורת איוב מחד ובשורת גיל מאידך. אט אט מתבררים קווי המתאר של אותה סירת הצלה מיטלטלת למול אורו של הירח הצהוב, הנוגה. אומרים שבלילות כאלה אנשים נהיים לזאבים...

הידד!! זכינו! גלגל הגורל חסר ההיגיון נעצר אצלנו, מותיר לנו את חיינו ולהם- למי איכפת, בעצם? אנחנו קיבלנו את מה שרצינו. שיסתדרו. וכי מה חסר להם?

הנה היא, הקטנה, עולה אלינו מן המעמקים. הנה היא, הקטנה, חיוורת כפנינה זכה. הנה היא עולה- ופניה אינם שלה. הייתכן? האם הפסדנו?

'תנחומינו' 'משתתפים באבלכם הכבד' 'אתם צריכים לתבוע'... מילים. תלי תלים של מילים שנערמות על המזח, חופרות ושוקעות, מחלצות את רגלינו, שהתקשו והתחספסו- האם אלו קשקשים? מה קרה לנו? מה קרה לקטנה?

ודממה. דממת מוות. דממת אלוהים. וקול בדגה נשמע- האם מבכה על בניה, כי אינם.