"טו טו טו... כאן גלי צה"ל והרי החדשות לשעה 12, בחצי היום..."

איזה השכמה. התהפכתי והסתכלתי על השעון שליד המיטה, לראות ששמיעתי לא הטעתה אותי. אני חייב להפסיק לשתות עד מאוחר, זה הורג אותי... התרוממתי מהמיטה, ומיד עיסיתי את רקותיי, שנדמה היה לי שמבקשות להתפוצץ מכאבים. חתיכת הנגאובר. שמעתי אתמול שקוראים לזה חמרמורת. שיהיה. גררתי את הרגליים בחוסר רצון, מפיל כיסא וחולצה, מגיע לשולחן. הדירה שלי, אם אפשר לכנות אותה ככה, היא החור הכי אפל בדרום תל אביב... חצי חדר, שהכל מרוכז בו. המקלחת מופרדת בוילון מיחידת המגורים, שמכילה את הסלון את חדר השינה ואת המטבח. במציאות זה אומר מקרר מיטה נמוכה וחורקת ושולחן. וכיסא, שנכון לעכשיו זרוק על  הרצפה. אני פותח את המקרר, מחפש משהו על המדפים הכמעט ריקים, שמעלים עובש קל ושמכוסים בשכבת בוץ עקשנית. החלטתי לוותר על ארוחת בוקר. ועל מקלחת. ועל הסתרקות, כביסה, או הגיינה בסיסית. כרגיל. אני בחור ש... מתפשר. אתם מבינים, מהר מאד גיליתי שבמקום להתעקש על כל דבר ולהילחם על דברים קטנוניים אפשר פשוט לעזוב, להיזרק לאחור ולזרום... אלה החיים שלי. אני שונא להתווכח, לריב, להתעמת או לעמוד על שלי. מצדי- שכולם יעשו מה בראש שלהם. רק שיעזבו אותי במנוחה. ואני.. אני נח. ככה אני מגדיר את מהות הקיום שלי, נכון לעכשיו. בכלל, אצלי הכל נכון לעכשיו כזה... אין אצלי תוכניות ארוכות טווח. למי איכפת.

פתחתי את הדלת כדי לראות מה מזג האוויר. אין מצב לסמוך על החזאים השקרנים האלה... נראה לי שהם שואבים הנאה חולנית מלראות אנשים מזיעים בסוודרים חורפיים ביום שטוף שמש או ספוגים במים כשלגופם גופיה ומכנס קצר בסופה איומה... צעדתי צעד החוצה לתוך עולם מאובק ושמשי במיוחד. צעדתי עוד צעד, כדי להיות בטוח, כשפטישי האוויר של הפועלים שחופרים ליד הדירה הקפיצו לי את החמרמורת הארורה לדרגות מדהימות, ודרכתי על נעץ. לא קיללתי או השתוללתי כמו שמצפים מבריות מהוגנות שנדקרו במפתיע בדקות הראשונות ליקיצתם, אלא, בפשטות, רכנתי ושלפתי את הנעץ מכף הרגל שלי. כשאני בוחן את הפצע, שהגיר טיפות אדומות כיין משובח שטעמתי פעם, בחיים אחרים. בחנתי את הפצע ועקבתי אחרי מסלול הטיפות, שהצטברו לשלולית זעירה. יש לי מנהג משונה, יש יאמרו מגונה, לבחון את חיי מבחוץ, בכלים מחקריים. כאילו אני פרופסור שמכניס שני קופים לכלוב וגורם להם להילחם מלחמת מוות, להתנפל איש על רעהו עד מצב של רצח, בזמן שהוא מרותק, ממלמל לעצמו ומנהל רישום מדוקדק במחברת. לאחר מכן הוא יצא ויאכל ארוחת צהרים בחדר האוכל של האוניברסיטה ויצחק עם חבריו ואז ימהר לחדר ההרצאות, בעוד הקוף המובס מתבוסס בדמו על רצפת כלוב הניסויים. בערך כמו שאלוהים משחק אתנו. כל ההתנהגות הזו היא שריד מחיים אחרים. "פיצול" שלי, שמסרב להכיר בי, ומעדיף לחקור את נתנאל החדש על תקן חיית מעבדה מרתקת.

הטיפות האדומות כיין הילולים משובח החלו להיספג כשהזרימה אל השלולית נפסקה. מעניין. הפצע החל להיקרש, התחלתי להסביר לכיתת הסטודנטים הדמיונית שדבקה בי מחיים אחרים, מהנהנים ומסכמים במרץ. ´טסיות הדם´ המשכתי במרץ ´יוצרות רשת שמונעת דליפת דם. במקרה של מחסור בטסיות דם במערכת הדם- הדם ימשיך לזרום ובסופו של דבר- אם לא תושג התערבות כירורגית במהרה, המטופל-´ חיכיתי לסטודנט המבריק שישלים את התשובה הברורה, ´ימות´, אך איש לא ענה. ניערתי את הראש והתרוממתי כשהבחנתי בדף, שכתם זעיר של דם התנוסס בראשו. שוב רכנתי והתחלתי לקרוא ´טופס 851/א, עיריית תל אביב-יפו´ התחלתי לקרוא ברפרוף, כשהבחנתי בשטות שבצורת הקריאה שלי, הרמתי את הדף וחזרתי לדירה. התחלתי בפינוי השולחן כשהתייאשתי והתיישבתי על קצה המיטה, והמשכתי לקרוא.