לפעמים,

כשקצת קשה

אני עוצמת עיניים

מדמיינת,

נזכרת,

ואז הדמעות באות,

זורמות ללא התחשבות.

לפעמים,

כששמח,

אני עוצמת עיניים,

ונזכרת בחיוך ההוא,

המקסים.

לפעמים,

בלילה,

כשאני לא מצליחה להירדם,

אני מתפללת שיתקשר

אבל יודעת

שאליי-

הוא כבר לא יתקשר.

אפילו לומר לו למה אני לא יכולה,

כי,

למען האמת,

זו הייתה הסיבה הכי טיפשית  בעולם.

הייתי יכולה פשוט לשתף אותו בזה.

לפעמים,

אני מדמיינת לעצמי

מה היה

אם לא הייתי עושה את זה.

ואז אני יודעת שיותר טוב ככה,

איך שזה עכשיו...

אבל לבקש סליחה

על איך שעשיתי את זה-

לא, אני לא מסוגלת.

אז יש לי גאווה,

שאני לא מוכנה לוותר עליה-

תגידו.

כי זה נכון.

אז תראה, מאמי.

אני מצטערת, באמת שכן.

הנה, אמרתי.

ואתה לא מאמין.