האזעקה נשמעה ברחבי הבסיס, בדיוק כשעמדתי לגמור את הסודוקו שמצאתי בעיתון מלפני שבועיים. קמתי בזריזות, התמתחתי ויצאתי לרחבת התדריכים, שם קיבלתי את הקסדה ועליתי למטוס המוביל בלהק החירום של אותו ערב. המראתי, מפעיל את מערכת הקשר הפנימית ומפעיל מבער אחורי. חתכתי את השמים ועליתי אל מעבר לעננים, תחושת האופוריה המוכרת שוטפת אותי כשאני מגיע ל-2 ג´י פורס, מסתחרר מטע מלחץ האויר ומתחבר למערכת החמצן. מכשיר הקשר התחיל לזמזם והחפ"ק בבסיס דיווח שהמטרה היא ועידה של מספר ראשים בארגון החמאס. הוא איחל בהצלחה וחילק תפקידים. מספר שתיים ושלוש שלי היו אחראים לטווח אש נ"מ אם וכאשר תופעל כזאת, מס´ ארבע שלי היה אחראי לפטרל מסביב למטרה ולדווח על התרחשויות ואני, המוביל, היה היחיד שהוטל עליו לרדת  ל-250 רגל ולשמוט את החבילה. הגענו לנקודה, שלפי הנ.צ. הייתה בצפון- צפון-מערב רצועת עזה. המקום היו חשוך כמעט לגמרי ומואר באור ירח חיוור שחשף מאות בניינים ישנים ומתפוררים. ´מסוכן לגור כאן´ חשבתי בחצי חיוך כשאני מסמן בלייזר את המבנה, מרים אף ושומט. המטוס הזדעזע מעט כשמהכנף הוסר משקל די כבד. טונה וחצי, אם לדייק. אותו המשקל כמעט, למרבה האירוניה, התווסף ללבי, באופן מטאפורי, כמה שעות מאוחר יותר. חזרתי לבסיס לדיווח ותחקור, סופג בחדוה מבטי הערצה ולחישות עם הערכות מרומזות לחשיבות המבצע ולשלמות הביצוע והלכתי לישון. רק למחרת התבררו לי הפרטים הקטנים, כשהעפתי מבט בכותרות העיתון החדש שהגיע זה עתה אל מזכירות הבסיס.

ובכן, מסתבר שהמפקד טעה. הביצוע לא היה קרוב למושלם.

המפקד טעה. המטרות המוצהרות, לפחות אלו שהייתי מוכן להצהיר עליהן כאיקסים על כנף המטוס, במובן מטאפורי כמובן שכן מעשה שכזה יחשב עבירה משמעתית שבצידה עונש, לא היו היחידות להיפגע.

המפקד טעה. לא יכולתי ללכת לישון בשקט, למרות שהשגתי את המטרה.

חזרתי הביתה לחמשו"ש. הבית היה ריק, כמובן. אימי, בת לזוג ניצולי שואה, הייתה במאסר באותו זמן. היא הואשמה בגרימת מוות ברשלנות כשהשאירה את ברז הגז פתוח וגרמה למותה של אחייניתי שהתארחה אז.

התיישבתי על הספה, מיואש ומרוקן, מקווה להעביר כמה שעות של זיפזוף חסר מטרה בין הערוצים הצעקניים של הטלוויזיה עד שנמאס לי. עליתי על האופנוע ודהרתי בחזרה לבסיס. אפילו כשעברתי את הש"ג הזועם ב-95 קמ"ש, 65 קמ"ש מעל המהירות המותרת בשטחים אזרחיים, זה לא היה זה.לא היה את הלהט, הניצוץ, ההתרגשות...

ישבתי בחדר הכוננות כשנכנס המפקד והודיע לי שהוא שמח לראות אותי ושהוא מתכוון לשלוח אותי לעוד משימה ושאל אם אני חושב שאני כשיר. המטרה הייתה הפעם בשטח אזרחי. הורדת אסיר נמלט. "יהודי" הוא הדגיש. התמתחתי והצדעתי באינסטנקטיביות, פולט "כן המפקד" רפה. אותו סודוקו מאותו ערב צנח לרצפה מכוסת הפירורים. המספרים צפו ועלו בראשי. ´23 הרוגים´ ´ארבע משפחות´... צנחתי בחזרה לספה באפיסת כוחות, נתקע בטלפון האלחוטי שאיתו נהנו לעשות מתיחות טלפוניות בשעות הקטנות של הלילה, לפני יציאה למבצעים. האהובה הייתה לטלפן למספר אקראי ולבקש את מר פנחס גולדשטיין. משבן שיחתנו היה ממלמל "טעות" בקול ישנוני היינו מתנצלים בנימוס ומחזירים את השפופרת לכנה, גועים בצחוק כמו משוגעים. למקבל השיחה האומלל ההתנצלות לא תחזיר את השינה שנגזלה ממנו- אבל זה ממש עזר להעביר את הזמן. פתאום זה נראה ריקני ומטופש. המפקד צחק ואמר "ידעתי שאפשר לסמוך עליך". פלטתי צחקוק קל וחזרתי לדפדף בעיתון הממורט, שנח כעת על הרצפה., באותו אופן שבו זפזפתי ערוצים קודם לכן כשעיני נתקלו ברבע עמוד ממורקר בצהוב זרחני. שיטת המרקור היא שיטה ידועה במנגנון הצנזורה הצבאית של הנפה. ישנם שבועות בהם אנו תקועים בבסיס בכוננות או מתיחות זו או אחרת ועלינו להיות מרוכזים כל כולנו במטרה. לא היינו רוצים, נגיד, לשמוע על בן משפחה שנהרג או משהו בסגנון, שכן זה יסיט את קו מחשבתנו מהמטרה אל עניינינו השוליים והיומיומיים. בכל אופן- תהליך הסינון פשוט- חייל משועמם עובר על העיתון שהגיע זה עתה ומסמן את מה שנראה לו חשוד, ולאחר מכן מניח אותו ביראת כבוד במגירת המפקד, שם הוא ממתין כשבועיים עד שהמפקד מתפנה לבתר באכזריות, אך בדייקנות של סרגל, יאמר לזכותו, את כל מה שמורקר וגם את מה שנראה לו מעניין מידי. לאחר כיומיים נוספים העיתון נוחת בחדר ההמתנה ואנו, מלח הארץ, מתנפלים על כתבות שמשוות ילקוטים אורטופדיים לכאלו שאינם כמוצאים שלל רב. בכתבה שצונזרה על ידי מרקר צהוב אך לא נגזרה, בטעות, נכתב- "רס"ן יהונתן שפירא הושעה מתפקידו כטייס קרב בטייסת "האחת" בחיל האויר לאחר שהצהיר על מעורבותו בתכנון מכתב הטייסים, שקרא לסרבנות מטעמים מצפוניים..." דפדפתי הלאה. שמתי לב שהמפקד עדיין עומד מולי ומשתדל לספר לי בדיחה כלשהי על מרוקאי ומטוס אבל איבדתי כל קשב איתו כך שרק הינהנתי וציחקקתי כשהדממה אותתה לי לעשות כך.פתאום,כמו סכר מבוצר ואטום שנסדק במהירות, שולח זרועות ארוכות של חריצים על פני הבטון המחוסם, בנחישות שתשבור את רוחו של כל זאטוט הולנדי ומתבקע בשאגה אדירה שמרטיטה את לב כל שומעיה... "מצטער", אמרתי בקול עמוק ותקיף ולפני שהספקתי להבין מה אני עושה הצטרף למשפט התקיף גם "לא" אחד. "לא המפקד" מיהרתי לתקן את עצמי. המפקד, שכבר נואש מהנסיון להחיות את השיחה ופנה ללכת, קפא במקומו כהלום ברק, המום. בלי להישאר כדי לתת הסברים התנצלויות או משהו כזה ניתרתי מהכורסה השקועה ומיהרתי לעקוף אותו בדרכי לשק"ם, שם קניתי גלויה, התיישבתי והתחלתי לכתוב. "לכבוד מר יהונתן שפירא היקר..."

 ככל שהרביתי לכתוב הרגשתי עקצוץ שגבר לנהמה אדירה ומוכרת. ואז, כשפסעתי לאיטי בהליכה איטית של כ- 4.5 קמ"ש לעבר תיבת הדואר- הרגשתי את אותו רגש בוער וסוחף- כפי שלא הרגשתי מעולם.