מעשה שסח לי רבי אהרון קשטיל סגי נהור. בחצר קטנה אחת בשכונות ירושלים הוותיקות חיה לה אשה מרודה וחשוכת ילדים בשם אלגרה אשר חיה בבית אבן עם טיח דולף. למחייתה עבדה האשה כעובדת ניקיון בעירייה והייתה מנקה ברבים ממשרדי הממשלה כשלבה נחמץ למראה הפקידים ההדורים ושחצני הפנים אשר העיזו ודרכו על רצפת המשרד גם בעת שעשתה ספונג'ה. סיפוק אחד היה לה בחייה, בסמוך לביתה עמדה המאפייה של אריה קארו, הלה היה צדיק בנשמתו והיה נותן לה לקחת את הפירורים שנותרו מן הלחמים הטריים לאחר יום העבודה.וכן שני כיכרות לחם במתנה-לשימוש עצמי. הייתה נוטלת היא את הפירורים, צוררת אותם בשקית ויוצאת אל הגינה הציבורית -שם הייתה מפזרת את הפירורים לציפורים מזדמנות: בקיץ הייתה מפזרת ליונים ולדרורים ובימי החורף - למגוון הציפורים הנודדות והביישניות, אשר היו מעיזות וחוטפות פירור אחד או שניים לפני שימלטו לסבך הסוכך והמגן. הנאה מיוחדת הייתה לה בעת שהייתה מביטה במגוון המינים של ציפורי הנוד וכן בשירתן העריבה. האגדה מספרת כי שמעה של אלגרה יצא למרחוק על ידי ציפורים אלו, ובשובן לאירופה הקרירה היו הן שחות באזני חברתן על אודות אשה ירושלמית מופלאה אשר חולקת להן פתותי לחם בדרכן הקשה לאפריקה. אריה קארו היה צדיק, בעל "הונור" ספרדי, ואולם בנו היחידי-איז'ו, היה חמדן ותאב בצע, מספרים כי האישון בעינו היה נוצץ כמטבע בעת שהיה עומד עם אביו בקופה בעת שמכרו את הלחם, ואילו השיקול הראשון שלו בחייו היה המטבע אשר בכיסו, אביו ניסה להוכיחו ולחלוק לו מוסר - אך הבן בדרכו העיקשת. יום אחד מר ונמהר נפטר אריה קארו בעל החסדים, המאפיה עמדה סגורה יום אחד, ואולם מיד נפתחה על ידי בנו איז'ו הקמצן, הלה התחיל להנהיג מדיניות חדשה בקרב שני הפועלים ורדה בהם והזהירם לבל ינוחו אף לדקה אחת מעבודתם, שהרי כל דקה שהם מתבטלים-האגורות זולגות מכיסו. באותו יום באה אלגרה כהרגלה על מנת לאסוף את הפירורים מן התבניות בכדי לחלקן, והנה ניצב בדרכה איז'ו וידיו שלובות: "גברת, כאן לא לשכת רווחה, אני לא מחלק מתנת חינם! החגיגה נגמרה!!!" "איז'ו, תירגע! מה כבר תעשה עם הפירורים הללו? מה תעשה?" "את הפירורים האלה אני מגרד עם המרדה, לש אותם ומטגן אותם ואז מוכר אותם! זה ניצול יעיל!!!" והוא דחף את האשה מדלת המאפיה עד שהפיל אותה על הארץ. ואלגרה זעמה והאדימה, רצתה לומר משהו אך מיד חזרה בה ורק החוותה באצבעה כאומרה: קוקו! מאותו יום, לא חזרה אלגרה לגינה, הלחם הדל שבביתה לא הספיק להאכיל את כל הציפורים שנקהלו שם. לאט לאט חלתה אלגרה מרוב צער עד שלאחר חודשיים של מחלה הלכה האשה הטובה הזו לבית עולמה. מספרים כי בעת הלוויתה נקהלו בשמיים מעל להקות ציפורים שאר באו לחלוק לה כבוד אחרון, הם התעופפו במעגל סביב שמי ירושלים כמטס מחווה אחרון לאשה שכה היטיבה עמם. אך גלגל חוזר בעולם ואף כי למראית עין, ואלגרה הכשרה והטובה נחה את מנוחתה האחרונה, הרי שמישהו למעלה לא ישקוט על דבר עוולתו של אותו כילי. והנה לאחר חודש, הלך אותו כילי ברחוב המוליך אל מאפייתו והנה לפתע הופיעו עורבים שחורים הם חגו סביבו ובטפריהם אבנים קטנות, והללו הושלכו לכיוונו של אותו איז'ו ופגעו בו, והנה הוא רץ סחור סחור מסוכך על ראשו ומנסה להסתתר מעונשם של אלו, אך רק לאחר דקה שלמה הרפו ממנו והוא פצוע קל ודם זב מפצעים בפניו. הגיע איז'ו למאפייתו וראה כי אחד מחלונות המאפיה פרוץ ונתוץ. הוא פנה אל תבניות הלחם, והנה הלחם שנאפה בשעות הקטנות של הלילה כוסה בשכבה של חריוני יונים טריים וריחניים. ואיז'ו צעק על עובדיו: "למה השארתם את החלון פתוח? השתגעתם? עשרים לירות הלכו!!!" אך צעקותיו של איז'ו הכילי לא עזרו להושיעו והצרות הלכו ותכפו, אנשים לא באו לקנות את הלחם שהיה מוכתם פעמים לבקרים בחריונים והדירו רגליהם. איז'ו היה מזיל ממון רב על תיקון הזגוגיות, אך ללא הועיל, והוא סבר וראה כי ההפסדים הולכים ותוכפים. בראשית חודש האביב ניסן, הלך איזו' והנה פגש את החכם המקובל ר' מרדכי לומברוזו, לומברוזו הכיר בו את בנו של אריה קארו ונפנה אליו: "שלום בני" "שלום רבינו!" "פניך אינם כתמול שלשום" אמר הרב "נו בוודאי, הפסדים, הפסדים, הציפורים לא מפסיקות לפלוש למאפייה ולקלקל את הסחורה" "ומתי החל הדבר" שאל הרב "בדיוק לפני חודשיים, "אלגרה הצדיקה מתה אז" פסק הרב ופניו מחמירות "האשה הנודניקית הפזגדיקה?, הייתה לוקחת מאבא פירורים ומחלקת חינם לציפורים, על חשבון המאפיה" "בני, אינך יודע מה עוללת! האשה הייתה גומלת חסד עם הציפורים, הייתה חולקת להם מים ופתותים במסעם הארוך והייתה מקיימת מצווה חשובה, עוללת עוול לאלגרה ונשמתה לא מוחלת לך בשל אותו עוול, הציפורים חשות את נשמתה של אלגרה ולא סולחות לך על אותו עוול שעשית לאלגרה. קום בני והתעשת! חזור מדרכך הנלוזה, עשה חסד, שנאמר"עשר תעשר למען תתעשר, פרוס לרעב לחמך!" "באווז'דוס" רטן איז'ו "עוד חודש חודשיים ואני מסדר את הבעיה" "ראה, אמר המקובל, אביך היה גאה בך אילו היית הולך בדרכיו, כולם אהבו אותו" איזו' נפנף בידו לביטול ונפנה מעם הרב, הוא חזר לביתו. לאחר כמה ימים נראה איז'ו והוא בהר המנוחות, הוא ביקר בקברו של אביו וקרא שם תהלים, לאחר מכן ביקר בקברה של אלגרה, השתטח וביקש מחילה, הוא ראה שמעל קברה מתעופפות חליפות לבקרים ציפורים בודדות והבין את משמעות תרומתה של אלגרה. אחרי הצהריים הלך איזו' לגינה הציבורית ובידו שקית פירורים, הוא החל מפזר אותם לרצפה, עד מהרה הופיעו ציפורים והחלו לוקטות את הפירורים והפתותים. הציפורים הביישניות יותר העזו והופיעו מבעד לסבך, נטלו בזהירות פירור או שניים ונסו אל מקומן. איז'ו חייך.