האהא, זה מזכיר לי את הטיול שלי לקנדה, בו לקחתי תמונות בעיקר של עננים בצורות שונות, הזכיר לי קצת את פוו הדוב וחברו מנסים למצוא דמויות מסתתרים בין העננים :D
[ליצירה]
האהא, זה מזכיר לי את הטיול שלי לקנדה, בו לקחתי תמונות בעיקר של עננים בצורות שונות, הזכיר לי קצת את פוו הדוב וחברו מנסים למצוא דמויות מסתתרים בין העננים :D
[ליצירה]
איזון מדהים בכל בית. המילים שקולות כנגד המבנה. עם הדעה שלך יש לי המון במשותף, והמון לא.
אהבתי את "צבעים עזים אינם יאים למילים עדינות". לכך, למש/ל, אני מצטרף לביקורת. העדנה היא היא העוצמה. וכאן בדיוק נקודת המחלוקת שלי אתך.
מקווה שתפסת.
אהבתי.
תודה!
[ליצירה]
מקסים!
אני מרשה לעצמי לנתח:
השיר מתבסס כמטאפורה על הסיפור המיתולוגי הידוע של פרספונה, שנלקחה ע"י האדס אל השאול ולמרות שהוחזרה לאמהּ - דמטר, אלת האדמה, התבואה והפריון - חוזרת אליו מדי שנה בגלל גרעיני הרימון שזרע בתוכה כדי שתמלא געגועים אליו. בחודשים שחוזרת פרספונה למעמקי האדמה דמטר משביתה את היבול ומקפיאה את האדמה. כך נוצרו החורף והסתיו. השיר מתרחש בתקופת האביב / קיץ, כאשר דמטר שמחה ונותנת את ברכתה לאדמה.
הרקע בשיר גם הוא אביבי בהתאם לזמן - סביונים (המקושרים תמיד לשמחת האלה היוונית), ורוח.
המטרה ה"סמויה" בשיר היא לביקור בארצות הגולה שבהן הוצאו להורג ששה מליון יהודים ע"י הנאצים. כאן בא גם ניגוד מסויים: סמל הגויים החיצוני והיפה כנגד מסורת האבות הנוקשה וחסרת הסוף, שתתואר בהמשך השיר. הכותבת מתקשה להבין את אלוקיו של הדורות הקודמים לה, ומדוע עשה מעשים כגון השואה.
הזקנה של דמטר מוזכרת בבית הראשון כדי להזכיר את פגעי העבר. דמטר מכירה את תחושת העזיבה - של בתהּ - לארץ השאול, למוות. ביד חזקה - בכוח, בעוצמה, כנגד רצונה. יש כאן גם הרמז ליציאת מצרים, "ביד חזקה ובזרוע נטויה", לסמל שוב את הריחוק שבין שני המסורות - עם ישראל ומצרים (גם הם עובדי אלילים), ואת העזיבה.
המסע המוכר של נערים אל מחנות ההשמדה מתואר בחלק השני של הבית הראשון. הכותבת יוצאת כדי לראות את המקום בו נספו הוריו של סבהּ. לא רק זה, אלא גם כדי לנסות למצוא את הממשות בקיום אלוקיו של סבהּ. 67 השנים הם השנים מאז המלחמה ועד היום. הסב נותר, הוריו נספו והכותבת נותרה "מפוזרת" בדעתה ובהבנתה.
בבית השני הכותבת מודה בקיומו של אלוקי היהודים כנגד "דמטר" מכיוון שכל הדורות שלפניה האמינו בו, אף שעברו דברים קשים ממנה והכירו את אלוקי הגויים ואת יופיים.. בסוף הבית יש הרמז למשה והסנה, להתגלות האלוקית. הכותבת מראה שהקב"ה התגלה אליה בדרך כלשהי, והיא נשבתה בלהבתו, בנשמתה. יש גם קישור לאש המשרפות. אולי זה היה הסימן.
בבית השלישי הכותבת ממשיכה למרות התמסרותה לאלוקים של אבותיה להמשך ליופי של אלוקי הגויים, לתרבותם, ומסמלת זאת בכתיבה סתמית, מתוך הרגל אולי, של החודש הלועזי / אזרחי בראש יצירתה. יש כאן הרגשה שהכותבת ויתרה גם על המנהג הנפוץ להזכיר את שם ה' בראש הדף.
-------------------------------------------------------------
איי... ממש אהבתי.
שלוש הערות:
לא הסתדרה לי החלוקה של המשפט שעשית בסוף הבית הראשון: כמו אפר הוריו בביצות ופיזר --- אותי עמוק מדי. נראה לי שעדיף להוריד את ה"ופיזר" שורה אחת מטה. זה מקשה מאוד על הקריאה.
המילה בסוף הבית השני היא, ואֻכּל, כמו "והסנה איננו אכל", כן?
ומהו בדיוק הצירוף "נשוכת פרפרים"?
אני תמיד מתפעל מרמת הקישור שלך למיתולוגיות ולשאר אגדות ולכמות הידע שלך בנושאים. הרעיונות שלך מוצלחים בצורה מטריפה...
כשכתבת "מאי" זה גם הזכיר לי את מאי מהמומינים. חשבתי אולי להכניס את זה לניתוח, אבל זה קצת מצחיק. גם היא ילדה אביבית ופורחת כזו. תורמת לאווירה האביבית שצבעת בשיר, בכל אופן.
אימנת אותי קצת בספרות, תודה,
ותודה על יצירה מדהימה! נהניתי!
תגובות