הרוח מניעה את העלים בליטוף על פני.

המון ירוק,

והטבע שאוהב אותי.

האבן הקרירה שאני יושבת עליה,

מצננת כל כל זיכרון מהעולם שמחוץ לשקט הזה.

כל כך שקט.

והציפורים שמעלי.

צמחים יפים, ירוקים

צומחים מתוך זרם המים הדק שלמטה.

אבן אחת, ענקית, כל כך עתיקה,

כל כך חכמה.

כמה עבר עליה,

כמה היא יודעת.

יושבת דוממת בפינתה הקרירה. המוצלת.

בין עצים מלטפים,

ושיחים שצומחים מתוכה.

בשתיקה אבנית,

שתיקה שמספרת המון.

בחיוך לועג,

לי, הקטנה,

מול היקום הגדול.

מול הטבע.

מה אני יודעת.

אני מפנה את ראשי אחורה,

אל ברושים ירוקים גבוהי צמרת,

ברקע הכחול.

ועץ אורן עתיק.

על האדמה אבנים גדולות ושיחים,

והרוח הזאת,

שמנידה את הברושים,

מלאה בה'.

הוא כל כך נמצא פה.

בהכל.

אני מרגישה אותו קרוב לידי,

פה, בין העצים,

בין האבנים.

ברוח שמעלי.

בציפורים.