השאל מישהו את עצמו, מהו מקור הרעיון הציוני והגזענות הבדלנית פרי-יצירתו הישירה? בין אם כן, או לאו, אתמקד הפעם, בשאלה רבת-חשיבות הזאת.

עוד ממעמד הר-סיני (זה, שבו אלהים או לפחות, מישהו שדומה לו, העניק לעם ישראל את לוחות הברית), על ידי ההנהגה היהודית, נעשו מאמצים חוזרים ונשנים, לכפות על המוני יהודים, באופן מלאכותי וכוחני, בדלנות יזומה. בכל הדורות, שלאחרי בניין בית המקדש הראשון, בקרב היהודים (וביחוד, מנהיגיהם הרוחניים), נחשב לגנאי להתקרב אל מי שמכונים: הגויים. כל מי שניסה להתקרב או אפילו, "חס וחלילה!" לבוא בברית-נישואין עם מישהו שאינו יהודי, דינו היה נידוי, ובמקרים מסויימים, אף מיתה; זוכרים, את סיפור מרד החשמונאים, כאשר אחד מראשי המרד, הרג מישהו מיושבי כפר מודיעין (מולדתם של משפחת החשמונאים), שהיה מוכן, לאות פיוס, להקריב קורבן לאלי היוונים, כדרישת השלטון ההליניסט.

סיפור זה, יחד עם סיפורם של המרד הגדול נגד הרומאים; מרד בר-כוכבא ומקרים נוספים, של סירובם הקנאי של היהודים להתבולל, מלמדים על דבר אחד, שהדת היהודית, מראשיתה הייתה דת בדלנית עד הקצה. הדת, שתורתה גורסת על היות יהודים - עם נבחר (שאלה: בידי מי נבחר? הרי, באותה עת, דהינו במאות 13-14 לפה"ס, לא ידוע על מנהג עריכת בחירות). דת, שמנסה לא רק למנוע בכוח את ההתבוללות מאמיניה בקרב דתות ועמים אחרים, אלא אף לא רואה בעין ממש יפה, אפשרות של יצטרפות בני עמים אחרים ליהדות, הנה שיא הגזענות, שבאה לידי יתר ביטוי, באמצע המאה ה-19, בזמן מה שנקרא: אמנסיפציה (הענקה ליהודים של שויון זכויות, בידי שליטי מדינות אירופיות).

עד אותה עת, במקומות רבים באירופה, אוכלוסיה יהודית, הייתה מרוכזת בגטאות, שרק יהודים יכלו לשבת בהם. אם בהתחלה, (עוד במאות 16-15), הגטאות הוקמו מסיבות אנטי-שמיות ברורות, ובניגוד לרצון היהודים עצמם, בין היתר, כדי להדגיש את נחיתות היהודים, בעיני הכנסיה הקתולית, אז במאה ה-19, אותם הגטאות, כבר התחילו לשמש מכשיר בידי ההנהגה הקנאית לדתה, למניעת ולו אפשרות מזערית ביותר של התבוללות בקרב הגויים.

בכל הדורות, (למעט כמה מקרים בודדים, כאשר יהודים היו חלק בלתי-נפרד מהחברה בארצות-מושבם), ההנהגה היהודית המסורתית, בהשפעת התורות הגזעניות, פרי-יצירתם של כותבי ספרי-הקודש, החל בבראשית, וכלה בתלמודים; שולחן ערוך ויתר יצירות - יסוד של היהדות - ניסתה בכל דרך אפשרית, להתבודד ולמנוע ככל הניתן כל מגע בין יהודים ללא יהודים.

כאשר בקרב יהודי העולם, קמו הוגי-דעות, כמו: הרמב"מ; שפינוזה; מנדלסון; ישוע מנצרת; יוסף בן-מתתיהו, וכד´, שלימים הפכו להיחשב בין גדולי החשיבה האנושית, תגובה ראשונה של הנהגה מסורתית, הייתה הטלת חרמות ונידויים, על כל יהודי, שהעז לפרוץ את המסגרת המחשבתית המצומצמת, וניסה להכיר גם תרבותו של אחר. אותו הדבר, גם בקשר ליהדות רפורמית, שבניגוד לאורתודוקסיה דתית-קנאית, מבינים מאמיניה, את הצורך להתקדם עם הזמן, ולא לנסות בכוח, להיסתגר בין ד´ אמות בית-כנסת, תוך הימנעות כמעט סטרילית מכל השפעה "גויית". התוצאה, שהמוסדות המסורתיים לא מכירים בלגיטימיות יהדות כזו.

והרי הדבר אינו מפתיע! הנהגה יהודית מסורתית, כבר מלפני דורות, למדה להשתמש בדת, בתור התקן להטלת שררה ושלטון; וכידוע, איפה שיש שלטון, משם גם נודף ריחו של הכסף. הרצון לשלוט ולהמשיך לשמר איזה מין "בלעדיות" מדומה בין העמים, אלה המניעים העיקריים, להתנגדותה הכה עזה של יהדות מסורתית לכל אפשרות של רפורמה, או ניסיון להתקרב אל תרבויות אחרות.

ביטוי נוסף, של בדלנות הדת היהודית, אנו מוצאים, בדיני הכשרות, שנוסף להגבלת סוגי מזון, שליהודי מאמין מותר לצרוך, הכשרות, גם מגבילה את היהודים, בכל הקשור לקניית מזון מהלא-יהודים (אפילו, כאשר מדובר במאכלות, שאין שום סיכוי לאי-כשרותם). נוסיף לכך, גם את דיני הטהרה האידיוטיים האלה, כאשר, במקרים רבי, הדת אוסרת אפילו לאכול מצלחת ממנה ניזון גוי.

כל אלה, היו מסימני הבדלנות המסורתית, שמקורה בדת היהודית, שממנה, בסופו של דבר, צמח גם הרעיון הציוני, על כל "המוסריות" המתבדלת שלו. פשוט, הרצל וכל יתר אבות הציונות - החל במשה הס ומקס נורדאו, במודע או לא במודע - היו מושפעים השפעה חדה ביותר, מהבדלנות הכתתית המסורתית, שהייתה מנת חלקה של היהדות משך אלפי שנים, עד מלפני אביב העמים ואמנסיפציה של 1848. הרצל, שבעצמו היה יהודי מתבולל ואדם משכיל ביותר, למרבה צערינו, גם לא הצליח להשתחרר לגמרי מהזרע הבדלני, שקינן בשכלם של היהודים מקדמת דנא. והתוצאה, זה צמיחת הרעיון, שעוד הפעם, בדיוק, כמו בדורות עבָרו, שוב פעם היהודים חיפשו פתרון לבעיות שלהם, בבדלנות. רק שהפעם, להבדיל מימי החשמונאים וימי הביניים, את מקומה של בדלנות דתית תפשה מקבילתה הלאומית.

הציונות, מראשיתה והלאה, דגלה בהפרדה מוחלטת בין היהודים ללא-יהודים, דבר שבא לידי ביטוי רציני ביותר, בעת ההתיישבות הציונית החל בשנות ה-80 למאה ה-19, והַמשך אל תוך המאה העשרים, כאשר ההנהגה הציונית בארץ, הטיפה לרעיון של עבודה עברית, תוך השתלטות מאסיבית על מקומות תעסוקתם של ערבים וכל הלא-יהודים אחרים. כאשר קמה ישראל, ב-1948, בין פעולות הדיכוי הראשונות של השלטון הישראלי, הייתה ניסיון לדכא כל אפשרות להתפתחותן של שפות ותרבויות יהודיות, ששימשו את היהודים בעת ישיבתם בגולה.

ראייה לכך, יכולים לשמש מקרים של פיזור ההצגות בשפת האידיש בידי המשטרה, בשנות ה-50; ראוי גם-כן, להזכיר את הניסיונות (שלמרבה מזלינו לא הצליחו), לגמול את יהודי צפון אפריקה מתרבות בעלת צביון ערבי, אותה הביאו עמם, כאשר הגיעו ארצה.

מדינת ישראל, על כל הבדלנות והגזענות שלה, היא הוכחה חותכת, לקשר הדוק, בין הדת היהודית המסורתית המתבדלת בתוך עצמה, ושאינה סובלת שום דעה אחרת; לבין הרעיון הציוני, שהנו התגלות מודרנית של תופעה בת שנות יותר מאלפיים, זאת.