דואר. דואר, המקום ששולחים ממנו מכתבים. זה שיש עליו ציור של צבי. דואר.

הטרגדיה הגדולה של חיי, דואר. לכל מקום שלא אלך, הדואר הזה ירדוף אותי. נמצא מולי כחיזיון נצחי, זוועה, סיוט, ביעותי הלילה של חיי.

דואר.

זה לי שיש לי איזו טראומה מדוורים, או ממכתבים, או מצבאים, זה שאני פשוט לא מסוגל לחשוב על כל העניין הזה בלי שאפרוץ בבכי. ואני אומר לכם, לא קל לגרום לי לבכות. אבל הדואר? גורם לי לילל כמו תינוק, זוהי תועלתו של דואר זה. תוכלו להכות אותי, לענות אותי, לצחוק לי ואפילו להרוג אותי – ולא אזיל דמעה אחת. אבל בדואר? אני רק נכנס לשם ומרגיש מין מחנק בגרוני, מין... לחות בעיניים, ואני מסתכל על העובדים ליד האשנבים שלהם, ועל המעטפות והבולים והציורים של הצבי, ופשוט מתחיל לבכות.

זאת הסיבה שאני משתמש רק בטלפון, כדי לא להתקרב לדואר הזה. למעטפות הארורות שלו, לבולים הקטנים והדקים, שצריך לגעת בהם עם הלשון ו... או, אני מצטמרר רק מהמחשבה על כך.

כבר שנים לא סיפרתי את זה לאף אחד, פשוט התחמקתי והעברתי נושא כל פעם שהוזכר הדואר בשיחה, אבל עכשיו – עכשיו אני חייב להתמודד. להתמודד עם הסבל, עם הסיוט, עם הדואר.

וזה אחרי שהצלחתי להדחיק אותו מלבי, שנים על גבי שנים הכחשתי את קיומו והתעלמתי ממנו, עד שכמעט נמחק מזכרוני לגמרי, עד שכמעט יכולת לשאול אותי: "סלח לי, מה הוא דואר?" ואני הייתי עונה: "דואר? זה בעברית? אני חושב שזה סוג של עץ מעובד... בטח כתוב באנציקלופדיה," ושוכח מהעניין כעבור יום. עד כדי כך הצלחתי להדחיק כל זיכרון עמום של אותו דואר מתועב, עד כדי כך. ועכשיו, עכשיו מה אעשה? לאן אוליך בושתי? איך אוכל לעמוד מול העולם בראש זקוף, כאשר הפחד שלי גלוי לעין כל? איך אוכל ללכת ברחוב ולהביט בעיני האנשים, כשרק אתמול שאל אותי אדם אם אוכל לכוונו אל בית-הדואר, ואני הצבעתי באצבע רועדת, וכאשר ניסיתי להסביר, יצא מגרוני רק הבכי המר?

לא אוכל לשאת זאת עוד, הכאב קשה מנשוא. אותו אדם נבהל, ושאל מה קרה, ואני רק בכיתי: "הדואר!", "הדואר!" בכיתי. הוא שאל אם אני מרגיש בטוב, והתנצל אלף פעמים, ואני רציתי להרגיעו – אבל איך יכולתי, כאשר אפילו את עצמי לא יכולתי להרגיע?

והוא, הוא התנצל שוב, ונסוג אחורה במהירות. כאשר ביקשתי ממנו סליחה בקול רועד, אמר שהכל בסדר, ושהוא ישאל מישהו אחר. לא הצלחתי להוציא עוד מילה מפי, והוא כבר נס על נפשו.

עכשיו אתם רואים? אתם רואים כמה נורא הדואר הזה?!

נורא, אני אומר לכם. הקללה הגדולה ביותר של המין האנושי. הדואר הזה. טפו.