פעם כיפה אדומה הלכה ביער. היא לקחה איתה סל להביא בתוכו אוכל לסבתא שלה, שהייתה חולה.
אבל אתם מכירים את ההמשך, היא פוגשת זאב והוא אוכל אותה ובלה בלה בלה. זה סיפור מוכר.
אבל תחשבו רגע, מה היה קורה אם כיפה אדומה הייתה, מתחילתו של הסיפור ועד סופו, קומקום?
זה משנה הכל. שכן, אם הייתה קומקום ולא ילדה קטנה, הרי שלא הייתה יכולה להביא לסבתא שלה אוכל. וזאת משום שראשית כל – לקומקומים אין משפחה. שנית כל – מפני שהם אינם אוכלים. ושלישית כל – מפני שאינם יכולים ללכת. ואם לא הייתה הולכת, איך הייתה פוגשת את הזאב? זאת אומרת, נגיד שקומקום היה מסוגל לקפוץ לו ממקומו ולטייל ביער, ואפילו לפגוש זאב, מה לו ולזאב? למה שהזאב ירצה לעשות שימוש כלשהו בקומקום? מאחר שהסיפור הוא דמיוני, שכן בו הזאב מסוגל לדבר, נניח שהיה מעוניין לאכול את הקומקום, דבר שמצריך דמיון מפני שזאבים לא אוכלים קומקומים, אם היה רוצה לאכול את הקומקום, הרי שרק היה עליו להתכופף ולקחת, משום שהקומקום לא יכול לברוח, כי הוא קומקום.
ואז מה? נניח שקומקום כלשהו נקרא "כיפה אדומה", ושאיכשהו הגיע בכוחות עצמו ליער, ונניח שיש שם זאב שרוצה לאכול אותו, ונניח אפילו שהוא באמת אוכל אותו, מה אז? הזאב ינגוס בקומקום, יגלה שלזה אין טעם טוב, וילך לדרכו.
ואז, מה הטעם בסיפור?