פני החרסינה הלבנות מסתובבות. בתחילה במהירות, היורדת לאט לאט. הקטיפה שלה לא אדומה.
רגליים דקיקות ולבנות בנעלי בלט מסובבות את גוף החרסינה שלה, לא לקצב המנגינה, סיבובים מהירים על הקטיפה. היא לא אדומה.
פעם, כשהייתה ילדה קטנה, רצתה לנגן על פסנתר. היא עדיין רוצה בכך, אך לעולם לא תודה. כשהייתה נשארת לבדה, הייתה הולכת ומנגנת בו. ממציאה בו את צליליה שלה.
בגד הגוף הורוד היה הדוק וחם ומבהיל לילדה קטנה, ונעלי הפוינט, שנעלה מן הרגע הראשון, הכאיבו לאצבעותיה.
היא הייתה נופלת, רגליה הדקות לא היו מורגלות לתנועות עקומות אלה. אמרו לה שאין בה טיפת חינניות, ושאף פעם לא נראתה רקדנית עקומה כמותה. אלה לא היו התנועות, זו הייתה היא.
בפסנתר כבר לא יכלה לגעת. היא כבר ידעה לנגן בו מנגינות נפלאות. שקטות, איטיות ועצובות. מנגינותיה כאילו צעדו בשורה מפוחדת וצייתנית, בצלילים גבוהים ובאקורדים צורמים.
אבל היה עליה להתאמן על העמידה שלה. ועל הסיבוב שלא הצליחה לבצע.
היא בכלל לא רצתה לעשות את הסיבוב הזה.
אמרו לה שאם לא תדע להסתובב, לא תוכל להיות אפילו בובת חרסינה על תיבת-נגינה, ובוודאי שלא בובה בתלבושת מפוארת על במת התיאטרון.
אבל היא בכלל לא רצתה להיות בובה.
אבל להיות בובה זה דבר שאי אפשר לשנות. היא הייתה בובה.
אבל היא רק רצתה לנגן על פסנתר. פסנתר וקטיפה אדומה, זה כל מה שרצתה. אבל הנגינה הייתה אסורה עליה, והקטיפה המזוייפת והזולה לא הייתה אדומה בכלל.
היא הייתה רק בובה, ואיש לא שאל את הבובה איזו קטיפה היא רוצה.