היא לא בשבילי. אנחנו כמעט גוף אחד, מחוברים בנפשותינו. רק בדבר אחד אנו נבדלים- זוג כוכבים בוערים בתכלת, שממוקמים קצת מעל האף שלה, במרחק שווה.
היא לא מודעות לכמות הכוח של הכוכבים האלה. כמו סם, אני מוצא את עצמי יושב, מסתכל, מקנא, מלא כמיהה לא חיובית.
והיא תיפגע בסוף, אני יודע. היא תיפגע כשאומר לה שאני לא רוצה בה, שאני לא חושב שזה ילך. אבל איך זה יכול לעבוד? עם שני המאורות היפים שלה, שאני לא יכול להפסיק לרצות. הם יוצרים גבול ענקי בינינו. כזה שגם אוקיינוסים וגלקסיות לא יכולות ליצור בין זוג אוהבים.
אין בהם שבב אחד מקולקל. ים של תכלת זורח אל מולי כשאני מביט בה. כל האהבה שלי נשרפת, מומרת בכמיהה עזה להיות חלק מהתכלת. להישאב פנימה. להפסיק לסבול כלכך הרבה בגלל זוג עיניים.
ושלי חומות, וסתמיות. אולי בזווית מסויימת באור הן מקבלות גוון ירוק מכוער עוד יותר. כשאני מביט במראה אני בקושי מסוגל לעמוד, או לנשום, למראה החום הבנאלי שמולי, יושב שם בנחת בשני השקדים החיוורים בחלק העליון של פניי.
ויש לה עיניים כחולות. כחולות שזה לא ייאמן. הרבה יותר מעבר לזוג עיניים, הרבה יותר מעבר לשני עצמים שבעזרתם היא רואה את העולם, וממוקמים קצת מעל האף במרחק שווה.
זה פסגת השאיפות שלי. כל הרצונות שלי מתמקדים בשמי התכלת האינסופיים, בשני הכוכבים שזורחים ממרחק, בזוג העיניים הזה, שיש רק אחד כמותו בעולם.
היא פשוט לא בשבילי, ולו רק בגלל שחייבים להתנשק עם עיניים עצומות.
תגובות