"תוכל לעצור לנו כאן?"
"כאן, באמצע הכלום הזה?"
"כן, כן... כמה לשלם?"
"50 שקלים," הוא משך בכתפיו, "יש פה בכלל קליטה לדעתך?"
"אני לא צריכה קליטה." חייכתי.
הוא הנהן, ועצר את המונית. כשטרקתי את הדלת היה נדמה לי שהוא מלמל משהו, אבל לא היה ממש אכפת לי, כי היא הייתה שם.
היא חייכה את חיוך החתול-מאליס-בארץ-הפלאות שלה, תפסה בידי ונישקה אותי. עמדנו ככה בערך חצי שעה, מסביבנו רק חול, וחול, וחול, ואנחנו עומדות באמצע שומקום ומתנשקות.
"למוקד."
"מה מוקד? גיליוטינה, יש לנו דם שולתת."
תוך כמה דקות מצאנו את עצמנו בתוך דיונה של חול.
לא ידענו כלום. לא איפה התיקים, והבגדים, והארנק, והפלאפון, וכל חפצי החזרה-למציאות.
ובעצם, גם לא ממש רצינו לדעת, כי, נו, אלו חפצי-חזרה-למציאות והכל.
כל מה שהרגשנו זה את החול החם ואחת את השנייה.
לא, זה לא החול הזה, המלוכלך עם שברי בקבוקי הוודקה והזרדים. לא, לא, לא.
זה חול אחר לגמרי.
זה החול של הכלום. החול שהוא כמו שלג שאף אחד לא נגע בו. שאין בו עקבות, או חיות, או דברים שאףאחד לא באמת צריך. כמו אנושות, למשל.
היינו שם רק שתינו. כשמסתכלים לאופק רואים חול, וקדימה חול, ואחורה חול, ולצדדים- נחשו. חול!
וכל העולם כאילו קפא. כי כלום לא קרה שם. הצלילים היחידים ששמענו באו מאיתנו, הרעשים הקטנים של החול שנגרס תחתינו. נשבה שם רוח נעימה כזו, שלא העיפה את החול לעיניים.
ואז פתאום ירד עלינו מסך של חול. לא הרגשנו אותו, לא הרגשנו שום דבר, הכל היה נורא רך ולא קיים.
ואז קמתי, והדבר הראשון שראיתי מולי היה אותה. עם המבט חתול-של-אליס-בארץ-הפלאות שלה. ואז חיבקתי אותה חזק נורא, וכעסתי שאי אפשר לעשות פריז גם במציאות. זה כלכך לא קומדיה רומנטית מצד ההוא שאחראי על הזמן.
תגובות