הבטתי לעבר ההרים הרמים
הגבעות הנשאות למולי
מכוסים צמחים, בגווני ירוק
מכוסים אבנים משחור עד לבן
פרחים קטנים, עצים בודדים
אני צופה, ורואה,
השמש נותנת אורהּ
הסבתי פני אל העצים, אחורי
ירוקים בירוקת עד
חלקם בהירים, מהם כהים
לפעמים עקרים, או עם פירות מרובים
ביניהם פרחים בשלל צבעים
אדמה חומה למרגלותי, מנוקדת בדשא ירקרק
אני מתבונן, ורואה,
השמש נותנת אורהּ
ולצד אחר, אף לו
הקדשתי איזה מבט,
שורות (שורות?) של בתים,
מבנים, פה ושם,
אין ספור גגות רעפים,
קרוואנים, חנויות, מפעלים,
ביניהם מתפתלים גם כבישים, מדרכות
אנשים מתהלכים או הולכים כה וכה
לבושם היה מבייש את הקשת
אני מסתכל, ורואה,
השמש נותנת אורהּ
ואז השמש שוקעת
וההרים והגבעות משתתקים משירתם
לאט, לאט, בהדרגה, שקט
צבעיהם מתכהים לאור השמים
המתכהים אף הם
עוטים גלימה אחידה של שחרות
אף העצים מאחור מוותרים על הדרם
ושוקעים בתרדמת אילן
הופכים, כולם, לצלליות
הרחובות מתרוקנים מאדם
ועם קרני השמש האחרונות שנמשכות אל מעבר לאופק
נעלם כל שריד שהיה, ועוד התגלה, בעולם
ואני מרים את ראשי, פונה כה וכה
בודק מה למעלה, מה למטה
מה לפנים ומה לאחור
ואיני רואה
השמש הלכה לה, כוכבים עוד אינם
הירח גם הוא עוד לא קם
חשיכה גוברת, מתגברת
אז אורו עיני, כי שבתי לראות
שוב צף האור ברחובות
ובחלונות הבתים נדלקו מנורות
ויהי אור
אמנם, נכון, מאירה היא השמש
מכסה בלטיפה את הכל
ואז טוב ונוח ונעים
ואפשר לנוח בעצלתיים
אבל כעת חייכתי סביבי, וראיתי
כי כשהשמש שוקעת - אז בני האדם מדליקים אורותיהם
תגובות