האמת, שלא תכננתי לראות את הרצח. אני מניח, שאף אחד לא מתכנן דברים כאלה. זה פשוט קורה.

כשראיתי אותם עומדים שם כבר היה מאוחר מדי. פחדתי. פחדתי שאם אסתלק הם ישמעו אותי. פחדתי שאם אעמוד במקום הם יראו אותי. פחדתי שאראה את הרצח, ופחדתי שאם אנסה למנוע אותו, יהיה עוד אחד.נצמדתי לקיר בצעד זהיר, ושאלתי את עצמי איפה הן אותן צלליות שתמיד גבורי הספרים מתחבאים בהן.

וראיתי. ראיתי איך הם מכוונים את האקדח. ראיתי איך לחצו על ההדק. ראיתי את פרפורי הגסיסה, וראיתי, ראיתי את המוות. קפאתי. חששתי שכל תגובה שלי עלולה להסגיר אותי. לרגע חששתי שכבר מאוחר מדי. אני בטוח שהוא הסתכל ישר עלי. באותו רגע שחבירו הוריד את האקדח, הוא התבונן ישר לעברי, הייתי בטוח שראה אותי ורק יגיד מילה ו...

הם הלכו. כל כך קשה לי להאמין שיצאתי מזה, אבל הם הלכו. בלי להסתובב, בלי לפנות אחורה. אני עדיין לא זזתי. התנוחה שלי היתה קפואה, המבט נעול, הסתכלתי. בעיני רוחי ראיתי עדיין את אותה שלישייה, עומדים וחוסמים אפשרות בריחה ושמעתי עדיין את הירייה מהדהדת. רק כשפעימות הלב נחלשו, התחלתי שוב לחשוב והמחשבה הראשונה היתה – להתרחק. אין קשר, לא קרה. לא ראיתי, לא שמעתי. אולי אותו רגע יכול היה להמשך לנצח, אבל עשיתי צעד קדימה, והסתובבתי. אוי כמה שטעיתי...

הוא עמד שם, מתבונן בי, ידעתי שהוא רואה אותי. עכשיו ידעתי גם קודם ראה.גם לו יכלתי לזוז, לא הייתי מספיק. בקושי התחלתי לפתוח את הפה, וכבר הרגשתי את ידו על החזה שלי. לרגע הייתי באוויר ובפתאומיות עזה הרגשתי את הכתף שלי, כן, זה קיר לבנים. לפני שנחתתי על הרצפה הוא כבר שוב עמד לידי, אבל הוא נתן לי ליפול. ואז המשיך.

הוא הכה ללא רחם. פעם לא ידעתי שעצמות הן דבר שביר כל כך. הוא ידע להשתמש בכח, והיה לו, כמה שהיה לו...

אני מניח שנראיתי רע כשהוא עזב אותי. אני יודע שהרגשתי רע.לא יכלתי לראות כלום, העיניים לא נפתחו לא היה איבר שהרגשתי שאני יכול לשלוט עליו, לתת לו פקודה, אפילו לנשום בקושי הצלחתי. אילו יכלתי לראות משהו, ודאי הייתי רואה הכל מתערפל סביבי, אילו לא הכל כבר היה שחור. אני זוכר, שהדבר האחרון ששמעתי היו הם, שראו אותי, הם התקרבו אלי.

-----

"שוקי, יש קריאה, תתעורר כבר, נו. קום, מזניקים אותנו." הוא התחיל להתמתח ותוך רגע היה על הרגליים, בריצה לכיוון האמבולנס. כשהתחילה הנסיעה פנה לחברו ושאל "מה יודעים?". "המשטרה התקשרה, נתנה לנו מיקום, בחור קיבל מכות, אין הרבה פירוט, אבל זה נשמע רע." הם שתקו למשך שאר הנסיעה. הם עצרו והנהג צעק "בחורים, החוצה.". הם הלכו אחריו במעברים צרים עד שעצר. "זה צריך להיות כאן, אתם רואים משהו?". הם הסתכלו סביב, היה די חשוך, קשה לזהות על מה מסתכלים. שוקי הביט ופתאום ראה. "הנה! מצאתי משהו.". הם התקרבו ומצאו אדם מוטל על הקרקע, ללא נשימה. הנהג התכופף אבל היה קשה לאמוד את המצב בחושך, לאחר בדיקה מהירה הוא פנה לבחורים ואמר "יאללה, אלונקה. נוציא אותו מכאן. מהר.". כשהגיעו לאמבולנס עם הפצוע עצרה לידם ניידת משטרה רועשת. הם התחילו את הנסיעה, וראו עוד ניידות, מגיעות לאותו כיוון. בדרך לבית החולים, תוך כדי טיפול בפצוע והקשבה לסירנות שחולפות על פניהם, עלתה אצל שוקי מחשבה מטרידה. "תגיד, זה המשטרה הזעיקו אותנו לכאן, נכון?" "כן." "בטוח שזה היה הם?" "ודאי, אתה יודע איך זה עובד." "מממ, כן. אז, למה הם הגיעו לכאן אחרינו?" "מה, כי..." וגם על פניו עלתה הבעה מהורהרת.

-----

לא יכלתי לדעת אם אני מת או לא. רק כשהתעוררתי ידעתי, וגם זה לקח זמן. בהתחלה הכל היה מטושטש לגמרי, ראיתי רק לבן בגוון ירקרק. אחר כך הגיעו קולות. רעשים עמומים, כאלו שאני שומע כשאני צולל בבריכה. באיטיות דברים התבהרו, עד שווידאתי שזה לא גן עדן. בית חולים. הייתי מחובר למכשירים רבים, אבל חי. לקח לי זמן לעכל את זה, והרבה כוחות נפש...

כשהתעוררתי אחר כך ניסיתי לקלוט את הסביבה. היה קשה בלי להזיז את הראש, גם העיניים בקושי זזו. נראה שמישהו שם לב, כי רופא הגיע פתאום וחייך אלי. אולי בעצם הוא היה שם כל הזמן. איפה אני בדיוק? מה קרה לי באותו ערב? כמה זמן אני פה? את כל זה שאלתי את עצמי, אבל לא נראה לי שהרופא ענה. בטח לא שמע אותי. האמת, גם אני אותו לא הצלחתי להבין, הצלילים עדיין עמומים. אבל הנחתי שאני במצב טוב, יחסית. נרדמתי.

הייתי תקופה ארוכה בבית החולים, די שכחתי מהסיפור ורק חיכיתי להשתחרר, להשתקם ולחזור יום אחד, לחיי השגרה. נראה, שהשוטר שיושב לידי, חושב אחרת. הם יודעים שהיה רצח, הם רוצים שאכניס את עצמי שוב לכל הסיפור. לא עניין גדול, לכאורה, אבל הפחד, עדיין יש פחד. מסדר זיהוי, הוא אמר, אין בו סכנה, האסירים אפילו לא יודעים מי זיהה אותם. אני מפחד, מפני שהם ראו אותי, ויודעים, שרק אני יכול לזהות אותם על המעשה ההוא. אבל אני לא יכול להגיד את זה, זה נשמע מצחיק. אז אני מסכים.

כמה ימים אח"כ הוא הגיע והסיע אותי לתחנת משטרה. עמדתי מאחורי זכוכית והכניסו קבוצה של אנשים. מספר 5. כן, זה הוא שלחץ על ההדק. מוציאים אותם, עוד קבוצה נכנסת. 7, זה ההוא שעמד לימינו. הם יוצאים. שקט. השוטר מודה לי. הפחד חזר להקפיא אותי כשהבנתי מה קרה. גם אם שני אלו נתפסו, הם ראו אותי מרוסק, אבל זה שנתן את המכות, הוא לא נתפס איתם, והוא ידע לזהות אותי בלי בעיה. ואותו, הם לא תפסו...

ודאי משהו בהבעה הסגיר אותי, השוטר שאל מה קרה. הכרחתי את עצמי להרגע, ולהגיד לו. זה לקח זמן. סיפרתי לו כל מה שקרה באותו לילה, הוא הקשיב. כשסיימתי הניח יד על כתפי, "שמע, זה בסדר." אבל מה אתו? מה יעשו? "אנחנו מכירים אותו" הם עומדים לתפוס אותו? "הוא אחד משלנו. הוא התחזה לאחד מהם ובזכותו הצלחנו לתפוס אותם. כשראה אותך באותו ערב, ידע שיהרגו גם אותך אם יראו אותך האחרים, אז כשיכל לחמוק לרגע, סיכן את עצמו ושבר לך את העצמות. כשחזר אח"כ עם האחרים החליטו להניח לך משום שחשבו שלא ראית כלום."

הייתי בהלם, אין מה לומר. הרבה פעמים חזרתי לחשוב אחר כך, חשבתי על אותו ערב, על אותו מקרה, על אותו אדם. חשבתי, כמה פחדתי ממנו, חשבתי כמה שנאתי אותו, את האיש, שהציל את חיי.