בית קברות, חורף, ערב. יחסית מוקדם, אבל כבר חשוך.
הסתובבנו בגשם ובבוץ, עד שמצאנו את המקום. החלקה שהוכנה מראש.
הורדנו את הארון לתוך הקבר, והתחלנו לכסות, בתורות, כל אחד השתתף במצוות הלוויה והנשיאה, וכעת גומר את המצווה בקבורה. עמדנו על הקבר מספר רגעים, כל אחד שקוע בשרעפיו הוא.
נזכרנו בתחילת הערב...
הגענו מכיוון ירושלים, מצאנו את השביל עם שלט "ארץ החיים" והתחלנו מטפסים בין הטיפות.
השביל היה תלול אבל לא היתה זו דרך שעוצרים באמצעה. לא מתעכבים כשהולכים לגמול חסד, של אמת. השעה חלפה, אך כמעט הגענו.
כמה דקות של דומיה, עד שראינו את האור. בניין מרוחק, בקצה היישוב. הגענו ומהרנו להכנס, פן נרטב. כולם כבר היו שם, לא שחיכו, אבל גם לא מהרו באופן מיוחד.
התישבנו לפני הארון. דברו כמה קרובי משפחה. היו מילים, היו בכיות. כמה מעלות טובות, אלו מידות. אשת חיל ימצא, ומי יתן תמורתה. גם מי שלא הכיר היה מוכרח להזיל דמעה. ובקיץ, בקיץ תכננה לעלות לארץ. אז היא הגיעה קצת מוקדם משחשבה... אחח. הלוואי שהיתה מגיעה אחרת, עם חיוכהּ הקורן, עם שכלהּ המבריק, עם הידע והנסיון שהיתה מעמיסה עלינו, כמו גם הפתעות קטנות שהן גדולות. לו רק זכינו לראותהּ עוד פעם אחת, לו זכתה לחיות בארץ החיים, אשר עיני ה' בה, לדרוך דריכה של קבע על אדמת עור צבי, הרים ובקעות שנותנים שבעה מיני חמדה.
יצאנו חזרה אל הגשם, מי במעילו ומי במטריתו. והתחלנו ללוות.
התנערנו. מבט אחרון, נוחי בשלום דודה, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
יצאנו, שוב דרך הבוץ והגשם, מצללית לצללית, חזרה אל האספלט שם עשינו שורה לאבלה היחידה.
"המקום ינחם אותך..." ואותנו. בבניין ציון ננוחם.
@@@+++@@@+++@@@+++@@@+++@@@+++@@@
היה זה שביל אחר, זמן אחר. שלהי צהרים, תחילת חורף. כמה שנים מאוחר יותר.
השמים שהיו תכולים אך לפני דקות מספר החלו מקבלים גוון שני ארגמני. ירדנו בשביל לעבר בית הקברות. לא רבים, רק היא, בניה ומשפחותיהם.
שוב רק היא, אבלה בעצמה. חברא קדישא הגיעו עם שתי אלונקות, בלוויית המומחה. לא כל יום מעבירים מקום קבורה, המומחה השגיח שהכל תקין. מהאמבולנס הורדנו לקבורה את האם, קדיש, כיסוי. שוב חזרנו לאחורינו, והורדנו את האב גם הוא, למנוחת עולמים. יהי רצון שלא יזוזו עוד ממקומם עד שיקומו המתים כולם. הבנים אמרו קדיש, והיה הספד. למעט היה זה הזכרת נשכחות, לרבים סיפורים שלא שמעו מעולם. על אף המרחק בזמן ובמציאות, היה זה כאילו שוב חיו לכמה רגעים, ושוב החסרון הורגש, וזה כאב. ועם אנחת הכאב, באה אחת נוספת של שלמות, כמעט, אולי, של שמחה. זכו במותם מה שלא זכו בחייהם, טמונים הם כעת בין רגבי הקודש של אדמת ארץ ישראל. בתם מתגוררת בארץ, והקב"ה, השיב לב אבות על בנים.
עזבנו את הקברים הטריים, ושוב עברנו על פניה, "המקום ינחם..." אוי, מתי כבר ינחם?
היא תשב שבעה עד סוף היום, הלכנו אתה.
וידענו, עם השכול, האבל הישן שהתעורר, שיש כאן איחוד משפחות.
לפני שנפרדנו שוחחנו על הנכד שהתארס אמש...
תגובות