נפגשנו בהם פעמיים:

פגישה ראשונה היתה בקופת חולים. אנחנו ישבנו אחד ליד השני, שותקים. מחליפים מדי פעם מילה או שניים בשקט. ואז הם נכנסו.        ידיהם שלובות חיוך ענק על פיהם. בהיתי בהם. לא היו מספיק מושבים פנויים. היא התישבה עליו, והוא חיבק אותה. מדברים בעליצות, צוחקים ויורדים האחד על השני. הוא דגדג אותה והיא צחקה. בזוית עיני ראיתי שגם בעלי מביט בהם במבטי ערגה... ואז הוא קלט שאני מביטה בו, והוא חייך חיוך עקום. חיוך שפירושו - לאן נעלמה השובבות הרומנטית שלנו, היכן היא האהבה שלנו? כיצד היא מתבטאת? חייכתי בהבנה... עובדים על זה, רמזו לו עייני. העצב בעיניו לא נמוג כל אותו היום....

פגישה שניה היתה בבית החולים לאחר שנה וחצי. אני עם הבת שלי והיא עם הבן שלה. חייכנו, ודיברנו מעט.   בעלי שמר על הגדולים בבית. ובעלה הגיע לאחר כמה דקות. התרחקתי מהם מסתכלת מהצד.  החיוך כבר לא היה על פניהם (ביה"ח, זוכרים?!) אך אותה אחיזת ידיים ושובבות רומנטית.... איך הם עושים את זה? תמהתי, ושתקתי.

ילדינו אושפזו למשך הלילה. היא הלכה לביתה והוא נשאר עם בנו. כל אחד עסוק בענייניו, אני קוראת בספר והוא - מדבר בפלאפון. "הי, מותק", הוא לוחש לפלאפון. ואני חושבת לעצמי - מתי פתחנו אנחנו בשיחה בכינוי הזה האחד לשניה? "מה המצב? אני מאד מתגעגע אלייך", לא להקשיב, חשבתי לעצמי. הלוואי שבעלי היה מתגעגע אליי אחרי 30 דקות.... אפילו אחרי כמה שעות.... "בא לך לבלות את סוף השבוע בבית מלון - רק אני ואת?" עיני נתמלאו בדוק, ובושה תקפה אותי - איזו קנאה יש לי עליהם?! אמורה אני להיות שמחה בשבילם שיש להם את האפשרות לבלות לבד - בלי הילדים...

את שאר השיחה כבר לא שמעתי. נראה לי שנרדמתי. אך השיחה הייתה מלוחששת עם הרבה טיבולים של אהבה ורוך....

מוקדם מאד בבוקר נכנסה אישתו, קורנת ומדהימה (נו, מה הפלא, חשבתי) נשיקה סוערת לעין כל, חיבוק חזק, ומילות אהבה. היא שאלה אותו איך היה הלילה ואיך בנם ישן...

ואז הוכיתי בתדהמה:

"מותק, אל תשאלי, התקשרו אלי מהעבודה ואני חייב לנסוע לסוף שבוע ליפן בקשר לפרוייקט החדש שכבר סיפרתי לך עליו", מבט עצוב וחיבוק "אבל אני מבטיח לך מותק שאני יפצה אותך על כך, מלאך שלי".

לאחר דקה נכנס בעלי עם קערת סלט ענקית בשביל שלושתינו.... בעודי יושבת מולו ואנו מדברים על דא ועל הא בשקט ולא בריגושים העפתי מבט בה" וגיליתי כי היא מביטה בי וקווים רחבים של דמעות חוצצות את לחייה"

ועל זה נאמר - אל תביט בקנקן....