זה לא שקודם היה לי קל במיוחד, אבל עכשיו זה נהיה ממש סיוט. סדר היום שלי (ושל כל ה 'צעירים') היה כזה: קימה בסביבות חמש בבוקר כדי שארוחת הבוקר תהיה מוכנה בסביבות שבע. משבע עד תשע היינו מפנים ומנקים את ארוחת הבוקר ואז היינו יוצאים לאימון. האימון היה נגמר בערב ואז ארוחה, שטיפת כלים, שינה בסביבות אחת בלילה, שמירה של חצי שעה (נטו) בלילה והשכמה בחמש וחוזר חלילה.
איפה היו ה 'וותיקים' באותו זמן? לאחר השכמה מאוחרת, בסביבות תשע בבוקר, היינו רואים אותם יושבים במרכז הפלוגה, מתחת לרשת שנותנת צל, בתחתונים, לוגמים בהנאה קוקה קולה. כשסיימו לשתות היו משליכים את הבקבוקים על החול הקרקע לידם. כשהייתי ניגש לפנות את פח הזבל שניצב ממש לידם הם היו מנצלים את ההזדמנות להגיד (כמובן, לא לבקש) שנביא להם קרח.
כך זה היה באימון. בתעסוקה מבצעית המצב היה עוד הרבה יותר גרוע. בנוסף לכל המטלות שעשינו גם לא היו שעות שינה מסודרות. ה 'וותיקים' לא קיבלו משימות בלילה. הם גם לא הכינו אוכל או פינו כלים וכמובן שלא שטפו אותם. אתם יכולים לנסות רק לדמיין באילו שעות היינו ישנים. אני יודע שלרבים הסיפור הזה לא נראה הגיוני אבל זה בדיוק מה שקרה. למען האמת, אני בטוח שזה מה שקורה גם היום. אנחנו היינו אמורים לספק את הביטחון לאזרחים השלווים בבתיהם. לאיזה סוג של שמירה הייתם מצפים מחייל ששומר בין השעות שתיים בלילה לשש בבוקר, כשבלילה שעבר הוא ישן בערך שעה וחצי? באחד הלילות, עליתי לשמירה לאחר שכל היום הייתי עסוק לבדי בשטיפת כלים וסיימתי רק בשתים עשרה וחצי בלילה. בלילה שלפני זה ישנתי רק שעה. עכשיו ישנתי עוד שעה. כשהעירו אותי לשמירה, כבר באחת וחצי, התעוררתי בקושי ואיכשהו הצלחתי להזדחל אל העמדה. ידעתי שגם הבחור שאני מחליף לא יזכה להרבה שינה ולכן מיהרתי להחליפו. הוא יצא והדבר הבא שאני זוכר הוא שמישהו קרא בשמי. נבהלתי, הייתי בטוח שהמפקד תפס אותי ישן בשמירה אבל התברר שלא. היה זה חברי שבא להחליף אותי. כבר? שאלתי. כן, ענה, אני מחכה שתצא מהעמדה כבר חמש דקות. הסתכלתי על השעון ולא האמנתי.
ישנתי ארבע שעות ללא הפסקה! בעמידה!!!
חשבתי בתמימותי שהמפקדים וודאי מודאגים מהמצב. אבל הם לא עשו שום מאמץ לשנות משהו כי פחדו להילחם ב 'וותיקים'. במקום זה הם איימו עלינו בעונשים חמורים ואפילו הכניסו לכלא מישהו. אבל איזה עונש יגרום לאדם שלא ישן שבוע להישאר ער?
העייפות המתמדת בנוסף למשימות האינסופיות והעובדה שכל הזמן רק ישבו לנו על הראש, יצרו לחץ בלתי נסבל. באחת הפעמים, לאחר שבאו אלי פעם רביעית באותו שבוע בדרישה לשמור כל הלילה, נשברתי. הלכתי לקצין התורן וסיפרתי לו שלא ישנתי כבר 40 שעות. הוא הסתכל אלי רגע במבט יבש ואז אמר לי: "תפסיק להתבכיין, כולם עובדים פה קשה".
"אני לא מתבכיין" עניתי לו "אבל איך אתה מצפה שאני אשמור כמו שצריך אם…"
פניו נהיו אדומות. "אתה מאיים עלי?" צרח "תעוף מפה לפני שאני מעלה אותך למשפט על סירוב פקודה. ע--ו--ף מ--פ----ה!"
הבטתי בו לרגע המום. ברגע הבא הרגשתי איך הדם עולה לי לראש. הקצין התורן דיבר אתי כשהוא כורע וברך אחת שלו נגעה ברצפה. הוא סידר משהו בארגז וכשדיבר אתי, הפנה אלי רק את צדודיתו. ראיתי את עצמי מתקרב אליו – זה רק שני צעדים - אחת, שתיים ו 'בום'! בעיטה לתוך הפרצוף!
לא עשיתי את זה.
הקצין התורן לא ניחש מה עובר לי בראש באותו רגע. הבטתי בו בשנאה מטורפת. איך הוא יכול להיות כל כך אטום? אנחנו בכיינים? אנחנו עובדים כמו מטורפים בזמן שאתה מתחנף לחבריך ה 'וותיקים' כדי שיאהבו אותך, על חשבוננו. הרגשתי שאני מאבד שליטה. אין ספק שלא הייתי מחזיק מעמד עוד זמן רב. למזלי הטוב, למחרת קיבלתי את ההודעה שאני יוצא לקורס מפקדי כיתות. זו הייתה הרגשה של יציאה מעבדות. 'נס'.
שוב הייתי על סף התמוטטות מוחלטת כשמשהו שאפשר לראות בו 'נס', בא והציל אותי ברגע האחרון.
אולי אם הייתי יושב ושוקל בהיגיון את כל הנתונים כמו במאזן שעושה רואה חשבון, הייתי מגיע למסקנה שההתקדמות שהשגתי ביחס למצב ההתחלתי שלי היא מטאורית, אבל לא יכולתי לחשוב בהיגיון. הייתי בעיצומו של מרדף ואני הייתי החיה הנרדפת. לכן, מיד לאחר תחושת השחרור הראשונית שהרגשתי, באו החרדות. מה יהיה? איך אעבור את הקורס? כולם נראו לי כול כך בטוחים בעצמם. בשבוע הראשון היינו אמורים לעבור מבחן כניסה שכלל ידע של שמות כלי הנשק ועל היכולות שלהם. מרוב לחץ שלא אזכור, לא יכולתי ללמוד כלום – מה שכמובן הלחיץ אותי עוד יותר.
המפקד הישיר שלי בקורס מכי"ם היה, לשם שינוי בחור נחמד מאוד. כשבאתי אליו וסיפרתי לו על הדאגה שלי הוא בעיקר הרגיע אותי. אתה תעבור, הוא אמר, למרות שחזרתי ואמרתי לו שאני לא יודע את החומר מספיק טוב. בזכות הליווי המרגיע שלו עברתי את המבחן. הרגשתי שהוא מחבב אותי והתחלתי להיות אופטימי בקשר לסיכויי לעבור את הקורס.
הבעיות, כרגיל, התחילו תוך זמן קצר. זה היה במטווחי לילה. בירי לילה הנוהל הוא כזה: כולם מוכנים לירי ואז מפקד המטווח סופר לאחור – שלוש, שתיים, אחד…אש! וכולם יורים ביחד. עושים זאת כדי לדמות מצב של מארב בלילה כשרוצים שלא להיחשף לאחר הירייה הראשונה. במקרה הזה המפקד ספר ומשום מה, התמהמהתי לרגע, כנראה ריחפתי. נשמעה הפקודה 'אש!' ואז בא מטח, שהעיר אותי ומיד יריתי גם אני. מיד התחרטתי שעשיתי זאת אבל כבר היה מאוחר מדי. מפקד המחלקה שם לב מיד.
"מי פלט כדור?" צעק.
חשבתי לרגע: איזה פליטת כדור? מה הוא עושה עניין? בסך הכל התעכבתי לחלקיק שנייה!
פליטת כדור היא אירוע חמור ובדרך כלל הכוונה היא שמישהו התרשל בשמירה על הנשק שלו באופן כזה שיכול היה לגרום לפציעתו או מותו של מישהו. אבל כאן לא היה שום סיכון כזה. הייתי במטווח, וגם אם נפלט לי כדור לפי ההגדרה היבשה, הרי שזה היה לכיוון מטרה ובזמן ירי.
יכולתי כמובן גם לא לענות. הרי אי אפשר לדעת מי זה היה. הירי היה בלילה וכל הכדורים נורו אל המטרות. רק הודאה של הפולט תגלה למפקד מי הוא. אבל למה שאגלה? הרי זה שטויות והוא סתם מנפח את העניין.
"אני, המפקד" עניתי.
בגמרא ישנו טיעון שאומר שאם אדם טוען משהו בזמן שהייתה לו אפשרות לטעון משהו טוב יותר, זה מקנה לו אמינות. הטיעון הזה מכונה 'מיגו'. בתמימותי חשבתי שהודאתי בפליטת כדור, בזמן שיכולתי להתחמק, הקנתה לי אמינות בעיני מפקד המחלקה אבל טעיתי.
את רוב המטלות בקורס עברתי בבינוניות. לא הצטיינתי ולא נכשלתי. הליווי המרגיע של מפקד הכיתה הישיר שלי עזר לי רבות. אבל אז נודע לי שהוא עוזב כדי לעשות קורס קצינים. כל כך חבל! עד שסוף סוף דברים מסתדרים לי קצת, שיש מישהו שמבין את הקושי שלי ותומך בי. עם המפקד הזה היה לי את הביטחון שאצליח לעבור את הקורס ופתאום הוא נעלם לי. למה זה קורה לי?
ציפתה לי הפתעה.
כשנכנסתי לשיחה אישית עם המפקד הישיר החדש שלי ראיתי מולי את –
"איל!"
איל היה בן כיתתי בחטיבת הביניים.
"ששש… בשקט! תשמע, אורי (המפקד שעזב) דיבר אתי עליך ויהיה בסדר, אני אדאג לך, רק אתה יודע…אף מלה על זה שאנחנו מכירים, כן?"
איל היה מפקד מקצועי לחלוטין ואף אחד לא חשד שיש בינינו קשר כלשהו.
זה היה כשגמרתי עוד ניווט בינוני שלי. הודיעו לי שאני חוזר לבסיס.
"אבל יש עוד ניווט" אמרתי.
"אתה עולה לוועדת הדחה" אמר לי המפקד.
וועדת הדחה?? זה נפל עלי כרעם ביום בהיר. נכון, ידעתי שלא הייתי מהמצטיינים ואפילו לא מטובי הבינוניים אבל בהחלט לא הייתי בין שלושת הגרועים ביותר.
נכנסתי לאוהל הוועדה. בראש השולחן ישב מפקד הפלוגה. בצד אחד של השולחן ישב מפקד המחלקה ולידו איל, מפקדי הישיר. בצד השני התיישבתי אני.
מפקד הפלוגה פתח. "זהו הליך הדחה. הזמנתי אותך כדי לשמוע מה יש לך להגיד. במידה ונשתכנע, ניתן לך סיכוי נוסף. אם לא, הדיון עובר לדרגה שמעלי". הוא סימן למפקד המחלקה לדבר.
"טוב, הצטברו אצלו מספר פאשלות שלדעתי מונעות ממנו להיות מפקד".
עיוויתי את פרצופי בתמיהה.
"דבר ראשון" המשיך "זה פליטת כדור ודבר שני זה היה הרובה צלפים שהוא לא טיפל בו כמו שצריך. פעם אחת הסמל היה צריך להזכיר לו לקחת אותו ממרכז הפלוגה אחרי שעה".
מפקד הפלוגה הסתכל עלי. "פליטת כדור זה דבר חמור. אתה חושב שמפקד יכול להיות אדם שלא שומר על הנשק שלו?"
הרגשתי שאני נדחק לפינה וממילא אין לי מה להפסיד. "קודם כל, לא מדובר בדיוק בפליטת כדור, זה היה במטווח" אמרתי מהר ובתקיפות "וחוץ מזה, מדובר באירוע שהיה לפני חודשיים. אז אתה לוקח אירוע, שבעצם לא היה בדיוק אירוע, שהיה לפני חודשיים ומצרף את זה לפאשלה שלא הייתה בדיוק פאשלה, אז אין לך בעצם שתי פאשלות –אין פה כלום. אני מודה" הוספתי במהירות "שלא הייתי מושלם אבל אני לומד ומתקן. אם הפליטת כדור הייתה חמורה כל כך, למה לא טיפלו בה אז?"
מפקד הפלוגה נראה כמקשיב ברצינות. מפקד המחלקה לעומת זאת נראה מאוד לא נינוח. פתאום התחלתי להרגיש שהוא להוט להדיח אותי. למה? לא הייתה לי תשובה טובה על זה. אבל אם הוא רוצה להדיח אותי, אני בטח לא אגיש את צווארי לשחיטה. למרות שהיו לי רגשי נחיתות ביחס ליכולתי כמפקד, לא הייתי מוכן לעוול הזה שהוא רצה לעשות לי. לא הייתי הכי גרוע ולכן לא היה מוצדק להדיח אותי. אבל מכיוון שהוא כבר החליט זה הפך להיות מאבק על כבודו.
מפקד הפלוגה נתן את רשות הדיבור לאיל.
"אני לא רואה עם יגאל שום בעיה. מבחינתי הוא בסדר גמור ואני המפקד הישיר שלו, כך שאני מכיר אותו די טוב".
שמתי לב להפתעה קלה אצל מפקד הפלוגה. נראה כי לא ציפה לחילוקי דעות בין שני המפקדים שאחראים עלי.
"אנחנו נערוך התייעצות ונודיע לך את החלטתנו" אמר מפקד הפלוגה. יצאתי החוצה וחיכיתי. לאחר כשעה קראו לי להיכנס.
מפקד הפלוגה אמר "החלטנו לתת לך הזדמנות שנייה ואני מקווה שיהיה בסדר ותעבור את הקורס. בהצלחה!"
"תודה, המפקד" הצדעתי ויצאתי. לפני כן עוד הספקתי לראות את מפקד המחלקה שלי משפיל את עיניו מפני מבטי. עכשיו הוא יסתום את הפה, המנוול! למעשה, רק ניצלתי מהדחה אבל ההרגשה שלי הייתה כאילו זכיתי בניצחון מתוק. אמנם מפקד הפלוגה דיבר על 'הזדמנות נוספת' כביכול, אבל היה ברור שבעצם אין עילה להדיח אותי ואני אסיים את הקורס. בשלושת השבועות האחרונים של הקורס, התנהגתי אל מפקד המחלקה כמו שמצביא מנצח מתייחס אל עם כבוש.
תגובות