עודני כאן בעולמי החשוך, מתבוננת בשקט השחור
האפלה מלאת החום והשלווה - דוחה כל התמודדות של פרשנות.
מוחי פנוי מכל מחשבה.
עודני שומעת את קולו של השקט שקצבו כקצב סוסים דוהרים באופק
והקול הזה מרגיע אותי ונוסך בי תחושת שלווה וביטחון.
אך-
לפתע הכל נקטע!
סביבתי דוחה אותי.
אני נלחצת לפינה, מנסה לשאוב טיפת רוך ושלווה אחרונה של השקט השחור
אך אז הלחץ גובר
והכל מתכווץ
ודוחב אותי
ודוחף אותי.
ולפתע - אינני יודעת מהו עולמי.
האם עולמי הבטוח והמוגן נמוג לפתע מול עיני?
הייתכן כי עוד רגע קט אאבד הכל?
שלוה,
ביטחון,
חום
רוך???
והלחץ גובר
והלב מתכווץ
מפחד
מכאב
מתסכול
מאבדן
ויד קרה ממששת בי בביטחון. בודקת. מכוונת
אך - קרה וכואבת.
אני שומעת צרחה שמשקפת את הרגשתי.
אך זו אינה צרחתי שלי.
זו הצרחה של מקור השקט שלי.
וכתמים של אורות חזקים מרצדים מול עיני.
מכאיבים לאישוניי.
ובליל של רעשים,
וקור,
וזרות,
ועולם אחר....
וידיים קרות חזקות עוטפות אותי.
ולפתע-
גם הן עוזבות אותי...
אך הנה אני שומעת שוב את כל אותם רחשים
של שקט ושל פרסות סוסים.
אך עתה משתלבים בהם קולות אחרים
קולות בטונים נמוכים וגבוהים.
והשקט שלי עוטף אותי
והכתם של האור נשעה ממוקד לפתע.
ואני מביטה בעיני השטק המחייך אלי.
בוחנת את עולמי החדש.
עולם נתון לפרשנות של צבע ושל קול.
עולם שניתן בו לכאוב ולדאוב,
עולם שאם לא תעמוד על שלך - תאבד את הכל.
אך-
כל עוד השקט שלי עוטף אותי-
חזקה אני.
תחינה אחת לי:
א-לי- שמור את השקט שלי בילדותי,
והפנם בי אותו בבגרותי.
תגובות