בעיצומו של יום בילויים עם ילדותיי הקטנות זה קרה:
היינו בקניון ארבעתינו: הגדולה ביקשה שאקנה לה שוקו בשקית (איפה בדיוק)...
השניה רצתה לעשות פיפי, ואילו הקטנה צרחה ורצתה סימילאק.
עצרתי בקומה הראשונה של הקניון בירושלים, ליד המזרקה הגדולה, מוכנה למלא את צרכי הילדות מהקטנה לגדולה. עודני מוציאה את הבקבוק, התרמוס והסימילאק ובגבי עברה תחושה מוזרה. קשה וכואבת שכבר שנים לא היתה לי.... סובבתי את פני במהירות לפני שמקור הכאב יפנה את מבטו ולא אוכל לזהותו....
אך הוא כלל לא ניסה לסובב את פניו. הוא ראה שזאת אני, ושזיהיתי שהוא מסתכל עלי ע"י תחושת גב.הוא כלל לא הסתיר את עיניו המזוהמות בידיו. כל חזותו אמרה ביטחון נימהר....
לפתע כל צליליו של האולם הגדול השתתקו, האורות עומעמו. ובתי התינוקת צרחה אלי בלא קול. בעודי מחליפה צבעים לא עזבו אותי עיניו. עמדתי את המרחק ביננו בידיעה ברורה שאין דרך מנוסה כי אני מטופלת בילדים. ואז הוא צעד לכיווני....
צעד
ועוד אחד...
ועוד אחד...
והנה הוא סמוך אלי, ומבטו חותך את גופי כמו אז... פולח כל חלקה טובה.
קול שעטת סוסים רחוקה נשמעה באזניי בבירור. קול הדופק של ליבי.
רפיון השתלט על גופי, לא נשמע לי.
בעודי מנסה לארוז את ילדיי למנוסה מהירה למרות מחאותיהם תפסתי כי המרחק ביננו הולך וקטן. ואבריו הגדולים כמו מאיימים עלי מחדש...... ואני מנסה לפייס את ליבי בכך שלא נשקפת לי סכנה לעין כל. הן לא יענני ליד אנשים אחרים, וליד ילדיי.... הן לא יכפה עלי את מגע גופו הכואב והקר בשנית.... והרי יכולה אני לצרוח.... והנה הוא עצר מרחק נשיפה ממני. עצרתי באמצע כפתור המעיל של בתי התינוקת כששמעתי את קולו והרגשתי את הבל פיו הלח על אזני.
לא הקשבתי לדבריו, אלא הבטתי בילדיי. רושמו של איש זר זה לא השאיר עליהם את חותמו. לא ידעו הם עד מה פחדתי ממנו כל השנים.
אך איש זה החל לכפתר את מעילה של בתי הגדולה, מכסה את אוזניה בקפידה, וצובט בלחיה.
נאלמתי. גופי לא נענה למחשבותיי. אך הוא הוציא ממעילו מיני מתיקה וחילק להם, מרגיע את כל המחאות והבכיות שהתחילו זה מכבר... כפתר את תיק העגלה על העגלה וצעד לכיוון היציאה מחכה לי שאצטרף.
הוא הסתכל בי בעודי מנסה לדבר ולא מצליחה. מסמן לי בידו שאשתוק. שתקתי והלכתי אחריו אל מחוץ לקניון נסחבת אחריו ואחרי ילדיי העולצים.
ואז הוא עצר ליד הוולבו שקיבל מהעבודה שלו, ורמז לי בעיניו להיכנס, עומד מולי ונוכחותו תקיפה שתלטנית.
והתמונות מתערבלות במוחי:
השקרים, המעקבים, המארבים, הנגיעות, האונס, והאונס הבא, והבכי, והתחנונים, והפסיכולוג, והשנים הקשות, ובעלי העדין, וילדינו האהובים...
והוא עומד ומביט בי בעיניו הבטוחות, הרגועות, ורואה שצבע פניי משתנה ואת צעקתי החנוקה עולה מתוך גרוני, ואת ידיי הרוטטות. ובתעתוע של רגע שאב מהתבוננות זו - מלמעלה למטה על הסערה שבי - כח. ושלח ידו ונגע בידי.
ואז-
אז עלו כל צעקותיי ושברוני, וכעסיי וחרוני ויצאו מתוך קרביי ועלו מתוך גרוני והרימו את ידי וחבטו בפניו בכח שאין דומה לו!
וסיננו מבין שיניים חשוקות:
חדלתי מהיות קרבן!
תגובות