לשלושת נכדותיי מבחר צעצועים היכול, בשקט, למלא חנות קטנה. בשבוע שעבר, כאשר שחקנו על השטיח והן בקושי פלסו לעצמן דרך בתוך ים הצעצועים שהיה מפוזר שם, נזכרתי בצעצוע מאוד מיוחד של ילדותי.

עליתי ארצה מרומניה בגלי העלייה הגדולים של שנת 1951. מתוך החדר היפה וגדוש הצעצועים שהיה לי שם, הביאו לי הורי  רק שני דברים: בובה מדברת ומערכת כלי אוכל זעירה, עשויה חרסינה עדינה, מצוירת ו – שבירה.

לאחר שנה של טלטולים ומעברי דירות, התמקמנו בדירה שכורה. הייתה זו דירה הבנויה בסגנון ערבי: חדרים גדולים בעלי תקרה גבוהה וקירות עבים. בחדר הגדול, ששימש כסלון ומשרד לאבי ביום וחדר שינה להורי בלילה, היה חלון בעל אדן רחב. על האדן הזה הציבו אמי וסבתי את הבובה היפה ולפניה את מערכת כלי האוכל. היו שם צלחות לכל מנה, קערית מרק ושני ספלונים עם תחתיות תואמות לקפה/תה. הכלים היו בצבע שנהב ובשולי כל אחד מהם היה עיטור של פרחים סגולים עדינים. אני הוזהרתי, חזור והזהר, לשמור היטב על המערכת שכן אם ישבר אחד הכלים – לא יימצא לו תחליף.

עד מהרה נפוצה בשכונה השמועה על המערכת המיוחדת שלי וכל הילדים רצו לראות אותה. יום, יום אחר הצהרים הגיעו החברים לצפות בפלא. לכמה מהם אף הרשיתי לשחק בהם. בזכות הצעצועים הללו הייתי מבוקשת מאוד בחבורת הילדים ושתפו אותי בכל פעילות.

יום אחד הגיעו לביתי כמה בנים. לאחד מהם היה כדור. מיד בכניסתם הבחינה בו אמי והודיעה לו, חד משמעית, שב"בבית לא משחקים בכדור". הוא הניד בראשו לאות הסכמה, אולם מיד בצאתה מן החדר, החל להקפיץ את כדורו. לא עברו שתי דקות והכדור נחת בעוצמה על אדן החלון ו – עשה שמות במערכת כלי האוכל הזעירים!

לקול הרעש נזעקו אמי וסבתי מיד לחדר, אך לא נותר להן אלא לאסוף את השברים. הן כעסו וצעקו, אני בכיתי – אבל את הנעשה לא ניתן היה להשיב. הילד האומלל הרכין ראשו והשפיל עיניו ארצה. כך עמד וספג את הצעקות שניתכו עליו.

עבר זמן רב עד שקנו לי מערכת אחרת. הפעם הייתה זו מערכת פלסטיק זולה וחסרת ייחוד אשר רבות כמותה היו לחברותי.

מערכת החרסינה אמנם אבדה לנצח אולם זכרה נותר בהיר וצלול בזיכרוני גם לאחר שנים רבות מאוד.