הבוקר בדרך לעבודה נכנס לי ברחש לעין. איך עדיף לקרוא ליצור הקטן הזה, ברחש, זבובון?! בכל אופן, הוא התנחל לי ישר בעין תוך כדי נסיעה באופנוע בדרך לעבודה. היה בוקר מעורפל, אפור, קר. בוקר יום ראשון נוסף לכל. מה יש בכלל לברחש קטן כזה או זבובון לחפש בחוץ ביום כזה... לא קר לו? ומכל המקומות שבעולם, מה יש לו לחפש דווקא בעין שלי? האם זאת צורת התאבדות חביבה על ברחשים? (נראה לי שאני בוחר במילה ברחש, יש בה קצת יותר אופי מאשר במילה זבובון).

נכון, שכחתי לסגור את המשקף של הקסדה בזמן. בגלל הבוקר כמובן. הכלל שאימצתי לי הוא שבמהירות מסוימת, נניח 40 או 50 קמ"ש, או בצורה יותר עניינית, המהירות שבה חרקים מתעופפים עלולים להתנפץ לך על המצח או המשקפיים, או לתוך העין בצורה לא נעימה בהחלט, ובכן, במהירות הזאת אני תמיד מוריד את המשקף, לקדם רפואה למכה (או למקק, בלילות הקיץ החמים)  וזאת בהחלט מכה, שלא לדבר על השאריות שזה משאיר על העור שלך ועל מה שזה עלול לעולל למצב רוח שלך, ועוד בבוקר יום ראשון...

קצת רבתי עם אשתי הבוקר. הילדה, שחגגה יום הולדת אתמול, לא כל כך רצתה לקום מהמיטה, וכל צעד בדרך אל האוטו שלידו חיכתה אשתי מרוטת עצבים, היה ארוך ומייגע. בסוף אשתי התפוצצה עליי, שלא כל כך עזרתי. עמדתי ושקלתי אם להגיב בזעם או בשתיקה. כן, אלה שתי סוגי התגובות היחידות שהיו לי באותו רגע, בוקר מוקדם, יום ראשון... אני לא בשיאי כרגע.

בסוף לא הגבתי. יש מושג כזה, טול קורה מבין עיניך, שמתכוון שתסיר דבר ענק שמסתיר לך את הראייה לפני שאתה מנסה להסיר דבר קטן מעיני חברך. טוב, אני אסיר ברחש למשל.

יש אנשים שאומרים שהברחש בעצם חשוב בדיוק כמוך, כי הגודל לא משנה וכולנו חלק ממחשבת הבריאה, מעשה ידי הבורא, מה שהוא לא יהיה, בכל אופן הוא לא מובן לנו, לא הוא ולא מעשיו, והברחש הקטן הזה שכל כך קל להתעלם ממנו (אם הוא לא נכנס לתוך העין שלך) ולהרוג אותו (אם הוא כן נכנס), הוא בעצם יצירה מופלאה שאין לנו מושג ירוק איך אפשר לבנות, למרות כל מאגרי המידע העצומים והמעבדות והמחקרים והתרבות וכולי וכולי... יש איזו כת בהודו שנזהרת לא לדרוך על נמלים, ובטח גם לא להרוג זבובונים, כן, וזה נשמע כמו הדבר העיקרי שהם מספיקים לעשות בחייהם, אבל, שוב, מי צודק? מי מבין? אף אחד, למעשה... בכל מקרה, אני יציר התרבות שבה נולדתי, מתוכנת לפיה בדיוק כמו שהברחש מתונת לפי קודים ברחשיים, ואני מתוכנת להרוג את הברחש בלי להניד עפעף, בלי לחשוב על זה אפילו... אבל, אז פתאום אני נפגש בדוגמאות אחרות, שאומרות את ההיפך. טוב, זה לא ממש משפיע מעבר לרמת הידיעה שגם זה אפשרי.

כשנכנס ברחש לעין זה לא סתם כמו שערה בעין או גרגר חול, לא שהאחרונים נעימים, אבל מברחש בעין אי אפשר להתעלם, אפילו לא לרגע.. אתה מרגיש כאילו נכנס לך פיל לעין, אתה דומע, לא יכול לפתוח את העין, לא יכול לסגור, זה כואב, צורב, אתה חייב להוציא אותו מהעין ומיד. כשאתה נוסע על אופנוע הצרה כפולה ומכופלת – העין צורבת כמו משוגעת, אתה לא יכול ראות כמעט כלום, מנסה לפתוח בקושי את העין השנייה כדי למצוא חוף מבטחים בתוך התנועה הסואנת, המופרעת, שלא משאירה מקום לטעויות, אפילו לא בגודל של זבובון, על דו גלגלי. משאיות חסרות בינה, פורדים ומאזדות טרוטי עיניים, קטנועים מזמזמים מכל עבר, ואתה מאט, עובר מסלולים ימינה, מוצא מקום, עוצר. בתוך העין הזבובון מת בינתיים, צף לו בשלווה אחרונה בתוך ים של דמעות (כמו בורומיר, המשתקף בדמעותיו של פראמיר אחיו, צף לו בסירה על הנהר השוקט, במציאות, או בחלום, והאם זה משנה...ראיתי אתמול בלילה בפעם השלישית...), אולם גופו גדול מכדי לצלוח את תעלת הדמעות, ולכן פשוט נח שם ומחכה למשיח. טוב, אני לא ממש משיח, אבל את החסד הזה אני בהחלט יכול לתת לו, ולעצמי...

סוף סוף עצרתי, אני מוריד את הכפפות, מניח על האופנוע, מוריד את הקסדה, שם על הכידון. מסתכל במראה הקטנה, בפאתי הראש עוברת מחשבה איך אני נראה עכשיו, בעודי פוזל ממרחק שני סמ´ במראה של האופנוע, מרחיב את העין בשתי אצבעות ומנסה לדוג את הגוף הזעיר הצף בתוך עיני השמאלית.

כשאתה נוסע באופנוע, אתה יכול רק לחשוב, לנהוג ולחשוב. התגובות שלך חייבות להיות הרבה יותר מדוייקות ומהירות מאשר באוטו, אתה מרוכז כולך בכביש, אבל משהו בך צף לו חופשי, מנותק על האופנוע ובתוך הקסדה, חושב על כל מיני דברים, חולם, מפנטז... נשים, הצלחה עסקית, טיולים בעולם, יחסים בין אישיים, הבת שלך, אשתך, איזה יום הולדת מוצלח היה אתמול, וכמה אפור הוא הבוקר הזה, והדרך המובילה אל המשרד שלך, והחיים שלך לפעמים... ואז, טראח, בבת אחת, כל נקודת הייחוס שלך משתנה, ואתה נמצא לגמרי בהווה, והכל בגלל גוף מכונף באורך 3 ממ´ וברוחב 1ממ´, שבחר להשתכן עכשיו, מכל המקומות שבעולם, בדיוק בתוך העין שלך.

כן, אני יודע, זאת לא בדיוק תאונה, או פיגוע רב נפגעים. זה לא ממש מרשים. מאד יומיומי, קטן, אפילו קטנטן. אין דם, אין זעקות, אפילו לא שקט מקפיא, ובכל זאת... בכל זאת... בכל זאת!!!

אלה החיים...

השיטה לדוג גופים מתוך העין היא כדלהלן, אפשר להרטיב את האצבע ברוק, לפי חומרת המקרה, כדי להפוך אותה לקצת דביקה. מי שנגעל מהרוק של עצמו הוא קצת מטורף, אם יורשה לי לחרוץ עמדה. מקרבים את האצבע בזהירות רבה אל הגוף הזר, לוחצים קלות, ומשחררים במהירות. לרוב זה עובד. לפעמים אין כבר מה להוציא, למרות שהעין עדיין מגרדת כמו משוגעת, וזה בגלל שהיא נשרטה מגרגר חול או אבק שכבר עשה את דרכו החוצה. לא נותר אלא לשטוף את העין במים, ולחכות שיעבור. טוב, אני לא רופא, מצדי תרוץ למיון, אני יודע מה קרה לך בעין?!

דגתי את המטרד, לבשתי את כל הפריטים, אפשר להמשיך בדרך אל העבודה. אפילו ברחש בעין מוציא משהו מהאפרוריות של הבוקר, הראשון מתוך חמישה בקרים שבועיים בדרך אל המשרד האפור אפילו יותר מהשמיים האלה היום...  אולי אני אכתוב על כל זה ואשלח לאיזה אתר באינטרנט. מזמן לא כתבתי משהו, וזה דווקא נראה חומר די רענן. מעניין אם יגיבו עליו...

אז מה יותר גרוע, המוות או החיים?!