אדם נזרק לתא כלא. אין כלום בתא חוץ משולחן אחד שעליו כפתור, ומתחת לכפתור כתוב בגדול בצבע אדום: Don’t press this button. כל יום מוגשת לו ארוחה אחת מעבר לדלת, דרך אשנב קטן והוא לא רואה אף אחד. אף לא אחד. דרך חלון אחד גבוה הוא יכול לראות פיסת שמיים כחולים אפורים או שחורים, וזה הכל. הזמן עובר והאיש מאבד לאט את שפיותו. הוא בודד, מתוסכל. לאט לאט הוא מקבל החלטה, ואז, ברגע של טירוף – הוא לוחץ על הכפתור... הדלת נפתחת... האיש בוהה בדלת זמן מה. אח"כ מתקרב אליה לאט. מציץ החוצה. אין כלום – לא סוהרים, לא אסירים, כלום. הוא יוצא מהתא, אף אחד לא עוצר אותו. ממשיך הלאה. יוצא מהכלא. אין אף אחד ברחוב. צועד במהירות אל הרחוב הבא. אין אף אחד. מגיע לרחוב ראשי, מרכז קניות, אין אף אדם, אף כלב, חתול, ציפור, כלום. החנויות ריקות. אין מכוניות בכביש. שקט מוחלט למעט קולה של הרוח המאוושש ברחובות הקרים. הוא מתחיל לרוץ באמוק. רחוב ועוד רחוב. שכונה ועוד שכונה. אין סימן של חיים. הוא מאט ועוצר. נופל על המדרכה הרטובה ובוכה... כתפיו מתכווצות מעצמת בכיו. הוא קם ומתחיל ללכת. לאט, ללא כיוון. השעות עוברות. היום הופך ללילה והלילה ליום אפור חדש, והוא ממשיך ללכת. כוחותיו אוזלים. הוא רעב וצמא. משוטט מרחוב לרחוב. פעם ימינה ופעם שמאלה. לפתע הוא עוצר. מסתובב לאחור. מתחיל ללכת. עיניו הכבויות נדלקות מעט קט. לפחות יש לו מטרה כלשהי. הוא עובר בצמתים, מביט לכאן ולכאן ובוחר את דרכו בקפידה. משעה לשעה הוא מתקדם אל עבר יעדו. לבסוף הוא מגיע. נכנס בשערי הכלא הפרוצים לרוח. עובר במסדרונות הארוכים. עולה בגרמי מדרגות. מגיע אל תאו הישן. מסיט את הדלת הכבדה. נכנס פנימה. מתקרב אל השולחן. מביט בו בעייפות. לוחץ על הכפתור. הדלת זזה בחריקה מהירה ונטרקת בכבדות מתכתית. ההד ממשיך להישמע לזמן מה, הולך ודועך לאיטו בשקט המצמית. לאט לאט מתחילים לעלות גם קולות אחרים מתוך השקט. רחש הולך ומתגבר של קולות רבים. צרימות, חריקות, מלמולים ממלאים לאיטם את החלל עד שנדמה שהאוויר עצמו עמוס מרחשים. האיש עומד ליד הכפתור. לא זז. הזמן עובר. שניות ארוכות מצטרפות לדקות ושעות, והוא עומד שם. צילו החיוור, כמעט בלתי נראה, המשנה לאט את זוויתו ואורכו הוא הדבר היחיד שמשתנה בחדר החשוף. לפתע נשמע קול רעש חד. נפתח אשנב בתחתית הדלת, ומגש נדחף אל החדר. סוף.