זו לא אשמתי בכל הקליפות המוּסרות, הגורמות לנו להתחלק על הראש. אַת צוחקת ואומרת שהבגדים שעפו אתמול באויר היו שייכים לגבר אחר. אותי- זה לא מצחיק.
אני מודיע מראש. זה הזמן לחשוש מעתיד של וורדים, החיים. יפים. עיגולים שחורים מחוסר שינה. ויֵשְנה. סיבולת לב ריאה. מה שם את מסתירה?
יום חדש מתחיל. ברגש מבחיל לובש המעיל, ששייך לשֵני- אני- עלייך- היום מוותר. את שואלת "מה זה אומר"? אז אני חוזר, מפשיל, יורד על ברכיי (אולי זה יועיל) ומסביר:
מעט מן הרגע היה מוקצה
לניחוחות ישַנים.
אך כשהרוח הגיע
ופיזר שאריות התקווה-
נותר לו חלל קטן
פעימה אחר פעימה אחר פעימה נשמעת
ועל כך- מעוניין לשמור.
בסמיכת ידיים על ראשי
את נותנת את בִּרכת הדרך
ועל זאת-
תודה.
תגובות