ביום שבו: בטרם נולדתי

בטרם נשמתי פילסה דרכה אל תוך גופי,

בעודה עמדה בתור, לקבלת תשורות עולם הזה!?.

איני מצר גם על דבר, על שהביאה והשאר.

אך לו ניתן ולחזור,

להוסיף מזה התור.

איני מוצא עצמי מקופח, לא על זהב לבי נמרח,

בכל זאת לבי מצר:

תשוקות וצחוק שלא יותר.

                                                          ביום שבו: ההווה

ביום שבו חווים זה את זו,

כהרף עין יחלוף בפאר זיוו.

ביום שבו דמותך אינה מולי:

אפור היום, זועף וסגרירי.

                                                            ביום שבו: עתידי

ביום שבו אצעד אל השקיעה,

ריחם של הפרחים ואוריה:

יובילו נשמתי מעבר לנשגב-

וגופתי מונחת לפניכם על גב.

לכל שהכירני על הרעות אשכח,

על הכמיהות שלא סיפר: אף פעם לא אסלח.

את! האישה אשר יקרת לי מחיי,

מכל אדם בהנאות, ודווי.

בטרם המשורר יניח את עטו:

עם הפנטזיות וכמיהות-

אנא היי איתו.

                                                                               15.12.95