אני עומדת על קצות האצבעות, מותחת את עצמי ככל האפשר, וידי כמעט מגיעות... כמעט.
צדוק, אחי הגדול מביט בי, חיוך יודע כל נסוך על פניו. "את לא תצליחי", הוא אומר בטון מתנשא. "את לא תגיעי אליו".
אבל אני קרובה כל כך. עוד דחיפה קטנה, והנה, הצלחתי לאחוז באחת השרשראות המשתלשלות מן הסכך. "את מרמה", מרעים צדוק, "וזה לא יעבוד. או שמגיעים, או שלא. ואת לא!"
צדוק הוא מה שנקרא "בן טיפוחים". כשהוא נולד, בן זכר, אחרי שבע שנות עקרות, ההורים שלי שמחו כל כך. אבא שלי לימד אותו תורה מגיל אפס, כך יצא שהוא חכם כזה, ומעצבן. ואמא שלי היתה מודדת את גובהו בהתרגשות בכל פעם, עם הגיע השנה החדשה. טפח אחר טפח היתה מסמנת על הקיר. אבל השנה לא היה צורך במדידה. בערך שבועיים לפני ראש השנה, צדוק הרגיש שהוא חייב לבדוק בעצמו. היתה לו הרגשה שהוא כבר בטוח הגיע לגובה המרשים של עשרה טפחים. הוא התגנב עם אור ראשון למטבח, ונכנס לסיר הגדול, שזה בדיוק היה גובהו. ועוד לפני שהצופה בבית המקדש הספיק לקרוא "ברקאי", כבר נשמעה קריאתו של צדוק "עשרה טפחים!" אמא התרגשה כל כך, ששכחה לכעוס על כך שילד גדול כמותו מתנהג כתינוק ונכנס לסיר בישול, וכמה עין הרע זה יכול לעשות... ואבא, אבא חייך באושר, שולח לצדוק קריצה. ושניהם החלו לצטט, מה שנשנה בבית המדרש רק בשבוע שעבר, מסורת עתיקה האומרת "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום. שנאמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". "לא נכון", אמרתי, מוציאה לשון לצדוק. אני יודעת שאליהו עלה לשמים. ולמה אתם אומרים שהשכינה לא יורדת? מה, לא היה מעמד הר סיני? ומה בדיוק אתם עושים בבית המקדש אם השכינה לא שם? אבא חייך, מצפה מצדוק לענות לאחותו החצופה. "את לא מבינה כלום." פסק צדוק. תשובה שבהחלט לא היתה מספקת, לא עבורי, ולא עבור אבא. צדוק נאנח בהשלמה והוסיף "עד עשרה טפחים. השכינה יורדת עד עשרה טפחים ובני אדם עולים עד עשרה טפחים. זהו. אין השקה מעבר לזה". "אתה רוצה לומר לי שאליהו הנביא מרחף איפשהו בגובה עשרה טפחים?" מלמלתי. אך הפקפוק הזה נבלע בתוך דבריהם של אבא וצדוק, שכבר תכננו איך השנה יבנו סכה מיוחדת לצדוק, בדיוק בגובה ההכרחי של עשרה טפחים, בדיוק בגובה המפגש בין שמים וארץ.
ואני ניסיתי גם. להגיע אל הסכך, שבין ענפיו הירוקים מתחבאת השכינה של צדוק. והוא, ששערו התחכך בה בכל פעם שנכנס המשיך להביט בי בזלזול. "את קטנה מדי". וכבר הגיע הושענא רבה, ועוד מעט הכל ייגמר, ואני רציתי כל כך לגעת...
צדוק הסב לרגע את ראשו, ואני בצעתי עוד תרמית קטנה, וקפצתי. ידי אחזו בענף ירוק עליז, ומשהו חד פילח את ליבי. לא היתה שם שום שכינה, ידעתי. לא היה חיבור בין עליונים ותחתונים בסכה ההיא. להיפך, היתה זו סכה שמנעה מהתפילות לעבור, "וסכת בענן לך מעבור תפילה" מלמלתי באימה, מרגישה איך הסכך הופך למחיצת ברזל מהנקודה בה נגעתי והלאה, לכיוון הקצוות.
הבטתי אל מחוץ לסכה. צדוק- עולל טיפוחים- עמד שם, ומאחוריו הסיר הגדול. והשמים היו ריקים וגדולים כל כך.
תגובות