אין לי חלילה שום כוונות של הגשמה. גם איני מתיימר להבין דעת עליון. זהו תאור ציורי שחשבתי עליו בראש השנה בעת שאמרנו את הפיוט ´לא-ל עורך דין´, ותו לא.

 כל שנה, ביום בו התקבלו לממלכה, הם נשפטים מחדש. מה עשו, מה לא עשו, היכן היו שנה שעברה והיכן הם עכשיו ביחס למצופה מהם. מי לא נפקד כהיום הזה, זכר כל היצור בא. אין התחמקויות, אין הברזות, אין תירוצים, כולם כולם כולם. רגע אחד שופר גדול ורגע אחר דממה דקה. בזמנים אחרים קוראים אלה אל אלה ואומרים קדוש, ולעמתם אומרים ברוך, אך היום - דממה. גם המלאכים נאחזים חיל ורעדה, גם הם תלויים בדין שנעשה בארץ. כל פרט וכל כלל עוברים לפני המלך, אחד אחד כבני מרון. ואף על פי שעוברים אחד אחד, במבטו הכולל רואה המלך את כולם בבת אחת. כל אחד ומקומו בעולם.

זהו יום הדין. המלך יושב על כסא מלכותו, כל פעול וכל יצור חשופים לפניו, כולם נידונים. המלך אוחז ביד מדת משפט, מדת הדין. שערו הפך לבן, זקנו מגודל וכולו אומר חכמה והוד, לובש הוא זקנה ביום דין. בהיכל, כולו אומר כבוד, עומדים משרתים וכולם רועדים בדממה. אף הם אינם יודעים להעריך מי צדיק ומי רשע, רק א-ל דעות מסוגל לשיקול זה. על כל אחד הוא מסתכל. עוברים יחידים כמו עמים, משפחות ושבטים. כל אחד חורץ לו המלך את דינו, מה יהא עליו בשנה הקרובה. זה ישוחרר מבית האסורים, וזה ייאסר. זה פרנסתו תשגשג, וזה ייכשל בעסקיו. אלו ישכנו בשלוה, ואלו יאבדו את ביתם. אדם זה - יחיה, וחברו ימות. עוברים אחד אחד, אחד אחד. המלך מחלק קצבאות לכל בריה, קצבת פרנסה, קצבת בריאות, קצבת הצלחה, קצבת חיים. אחד יחיה שנה נוספת, אחד פחות. עובר אדם זקן וחולה, מושיט לו המלך את ידו, במשך השנה יבריא וימשיך להאריך ימים. עובר צעיר וחסון, מושיט המלך את ידו ומקל מעליו את משא החיים, חדשים ספורים נותרו לו כעת. חיים מחלק המלך, חיים ממש. לזה יש ולזה אין. כך הוא הדין.

דינים נגזרים על יבשות ועל ימים, על עמים וארצות. סין, מצרים, צרפתיים, איטלקים. המלך חותם על גזר הדין, וממשיך. הבא בתור. חותם ומעביר. מבט אחד וחתימה, מבט, וחתימה. זה הקול היחיד שנשמע באולם: חתימה, עצירה, חתימה. רשרוש של דף וחתימה. משרתי מעלה צופים בדממה ובפחד. כל אחד שעובר המלך חותם בספר, שני ספרים פתוחים לפניו. מי שזוכה נחתם בספר החיים, מי שלא...

כל מי שעובר שוטף אותו מבטו של המלך, והמלך חותם. חותם. המלך מתבונן, מוריד מבטו לספרים, חותם, ומרים ראשו לסקור את הבא. חותם וחותם, ומרים ראשו. ונעצר. עם ישראל. הם עומדים מולו כעת, מצפים לגזר דינם.

מחד הם בניו, מאידך עבדיו. הוא מתבונן בהם באהבה מהולה בהתנשאות. כמה הוא אוהב אותם, כמה הם יקרים לו. אך דין זה דין. מה יפסוק כעת? יש להתבונן במעשים... במעשים...

מה עשו יקיריו במשך השנה? ומה חשבו? חשוב לא פחות. לרגע התבונן במעשיהם ונחרד - איזה בלגאן! מה הולך פה? איך הם מסוגלים למעשים כאלה? ומחשבות רחוקות כל כך מהאמת! כיצד הגיעו לכך? זה ייעודם? כך הם מקדשים את שמו בעולם? לא, לא. הם היו קרובים כל כך. הגאולה בהישג יד, אבל זה? מה לעשות אתם עכשיו? הם לא יכולים להמשיך כך. הם צריכים לעבור טיפול יסודי.

השנה 1951, העולם מתמלא בכפירה. כוכבים, מזלות ופסלים. הלחץ החברתי הוא עצום. מי שאינו מודה שפסל זה או אחר הוא שולט בעולם עשוי למצוא את עצמו על חבל התלייה, או בכבשן. קם ילד אחד ואומר: "לא השמש ולא הירח שולטים בעולם. לא. יש מנהיג לבירה." אברם העברי. הוא הנהיג בעולם מהפכה אמונית, בזכותו רבים האמינו במציאות א-ל אחד, בלתי מוחש, אותו יש לעבוד.

2085, אברם גדל והוליד בן - יצחק. כעת הולכים אברהם ויצחק לעבר הר המוריה. אברהם הגיע במאמצים רבים, ויצחק אתו בלב שלם. אברהם עוקד את יצחק על המזבח ושולח ידו אל המאכלת, יצחק פושט את צוארו...

2255, יעקב, בנו של יצחק, נוטה למות. סביבו שנים עשר בניו, שבטי י-ה. יעקב שהתחמק מעשו הרצחני, שגר עם לבן הערמומי, ובכל זאת שמר על תרי"ג מצוות. יעקב שנקרא ישראל על שום שגבר על מלאכו של עשו. יעקב שזרחה השמש על אמונתו התמה, תמה למרות כל תלאותיו. מבקש הוא לגלות לבניו את הקץ ונעלם הקץ ממנו. נחרד "שמא יש פסול במיטתי?", מיד הכריזו בניו "שמע ישראל: ה´ אלקינו, ה´ אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד." באותה שעה אמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד."

כן, כן. נזכר המלך באותם ימים. אהוביו-אוהביו, הישרים, האיתנים. מביט הוא שנית בעם ישראל, בניהם של שלושת האבות. אפשר לגזור עליהם כליה? מה יאמרו אותם צדיקים? הוא הבטיח שזרעם יתקיים לעד. אבל עם מעשים כאלה? מה לעשות...

2448, המצרים זועקים, אין בית אשר אין מת. בני ישראל כבר שבוע לפני כן קשרו שה למרגלות המטה, במסירות נפש גדולה. המצרים השתוללו כשראו זלזול כזה בכבוד אלוהיהם. כעת השיים נשחטו ודמם קישט את מזוזות בתי היהודים. שישים רבוא מבני בניו של יעקב צועדים לחירות.

הם הגיעו לים סוף וקפצו פנימה, כי ה´ אמר - קדימה. עמדו על הר סיני בלב אחד, כאיש אחד. ה´ אמר להוריד להם תורה והם הקדימו נעשה לנשמע...

כן, אלו זכרונות נעימים. עם ישראל, עם ה´. והיום אלו זרעם של אותם אנשים שעמדו על הר סיני. מהו החטא בשבילם? עם קצת עבודה הכל יסלח, נשמת ישראל טהורה היא, עם עבודה מבפנים החטא יישטף ואיננו.

קול ענות במחנה. משה עבדו יורד עם לוחות ורואה עגל. הלוחות נשברים. מאות הרוגים, לא חמלו איש על אחיו ועל קרובו. העונש מתמשך מאז... מתמשך...

בכייה, בכייה של חינם, בכייה לדורות. כל ישראל בוכים לאהליהם, מה יהיה? איך נכנס לארץ ישראל? מקום נורא, נורא כל כך. כעס נורא, אך סלחתי, כדבריך. מגיפה. מתים עשרת המרגלים.

החלטות, החלטות. אחרי כל זה - חטאים שעוד לא היתה עליהם כפרה שלימה, וכעת שוב הם מכעיסים? כמה אפשר לסבול? כמה אפשר? יש תכנית ברורה, שלבים: א, ב, ג... הם לא יכולים ללכת בדרך ישרה? מה מפריע להם? כמה צרות עושה בחירה חופשית, אוי. שוב מישיר המלך את מבטו לעם ישראל. מה יהיה אתם?

ארבעים שנה. דור זה לא יכנס לארץ, גם הבנים הם עם ישראל, הם ייכנסו לארץ והם יירשוה. ועם ישראל, הולך. במדבר, ארץ לא זרועה, הולכים אחרי עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. ארבעים שנה הולכים אחריו במדבר.

זכרונות עולים ויורדים. כמה אהבה מתגלה ברגעים קשים. היו זמנים מסובכים מאוד. את ביתו הוא נאלץ להחריב ולהעתיק מקומו לגולה, שם ישב אתם ולא יכל לצאת מארבע אמות של הלכה. כך כלא את עצמו, אך הוא לא יכל לתת להם יותר מזה, הסכנה במקומות אחרים גדולה מדי. בגלות הם יוכלו למצוא אותו באופן רגוע יותר, הוא מתגלה אליהם רק בתורה. עכשיו שהוא כלוא הם גם ינמיכו פרופיל. אבל כמה הוא מתגעגע לימים ההם. וכמה הוא רוצה שהם יתבגרו מספיק, בשביל לחזור לאותו אידיאל.

המלך עוצם את עיניו. עוד זכרונות ועוד. כמה רגעי משבר, והמון רגעי קרבה. מסירות נפש בלתי פוסקת. עשרות מאות אלפי מקרים, גדולים וקטנים, צעקה "שמע ישראל...". הקרבה של עם ישראל אליו, היא בעלת עוצמות שרק הוא יכול לתאר.

צריך להחליט. העולם כולו, בעצם, מוטל בספק. העולם נברא כשהמשיח הקדים אותו. המשיח חייב להגיע בסוף, אין מנוס מהגאולה. המלך ממשש בתפיליו אין עם כישראל, גוי אחד בארץ. אין דרך אחרת לגאולה. והם קרובים כל כך. בלי לדעת, כמה צעדים קטנים, ממש עוד רגע, הם כבר הגיעו עד לכאן.

מחלונו, מעבר למחיצת הברזל שעוד עומדת סביב לארמונו, שומע קולות. "אל תבוא במשפט עמנו", "אבינו מלכנו עשה למען שמך", "מה נאמר... מה נדבר ומה נצטדק", אין בנו מעשים", "עשה למען שמך", "עשה למען שמך", "עשה למען שמך". מאה תקיעות משופרו של איל, המלך נזכר שוב בעקדת יצחק.

מה לעשות אתם? חושב המלך. מנענע את ראשו, עם ישראל הוא חושב אי אפשר אתם ואי אפשר בלעדיהם.

מניף המלך את ימינו, ביד זו הוא מחזיק חותמו, אמת. פעם נוספת מביט על עם ישראל. מוריד מבטו אל הספרים שלפניו, אוחז חזק בחותם. מעלה ומוריד את מבטו. כל צבאותיו עצמו עיניים, יראים מלהביט, מחמת החשש כבר כח לרעוד אין בהם. ידו יורדת בתנופה. קול חותם. דממה. דממה. הם מרימים את מבטם אל שולחן, עליו מונחים הספרים. אין רחמים בדין. עם ישראל נחתם לחיים.