סיפור קצר וחביב עם מוסר השכל

היֹה היָה עץ. אבל את זה אתם כבר יודעים.

העץ היה מלא בעלים קטנים וירוקים. רכים ועדינים.

יום אחד הביט העץ בעלים ואמר להם: "אתם תלויים בי."

ענו לו העלים: "אכן, בך תקוותנו היחידה."

נהנה העץ מהיחס ומתשומת הלב, והיה מזכיר לעלים לעיתים תכופות שהם זקוקים לו, ושבלעדיו אינם ולא כלום.

והעלים היו מסכימים אתו כל פעם, הרי צודק הוא העץ. והם היו מעריצים אותו ומכבדים אותו.

לקראת הסתיו החלה מנשבת רוח, אמרו העלים לעץ: "הו, עץ רם ונשא, אחוז בנו פן נעוף ברוח נתנתק ממך, חלילה."

ענה העץ: "אתם קטנים ואני גדול, איני זקוק לכם, מי שרוצה, יאזור כח ויאחוז בי בעצמו."

החזירו העלים: "אין בנו כוחות להתמודד נגד רוח הסתיו החזקה. אנא, אחוז בנו אתה ונחיה."

אך העץ לא הסכים להשקיע מכוחו להחזיק בעלים.

כל הסתיו התחננו העלים אל העץ שיתאמץ ויחזיק אותם, והעץ לא הקשיב.

כל הסתיו העלים התייבשו לאט לאט, והחלו נושרים מן העץ, אחד אחד.

הם נשרו ונשרו, התחננו והתחננו, והעץ לא הקשיב.

"טוב," חשב העץ, "זו הבעיה שלהם."

כשהגיע החורף כבר לא נשאר עלה אחד לפלטה, העץ שמח שסוף סוף נפטר מכל הטרדנים הקטנים, שסך הכל הוא עשה להם טובה שנתן להם בכלל להיות מחוברים אליו מהתחלה.

החלו נושבות רוחות החורף, באו גשמים ובאו שלגים.

"קררררר..." חשב העץ, "קר לי כל כך, איפה העלים הקטנים שסיפקו לי חום? לאן הם נעלמו?"

קרא העץ לעלים: "חזרו אלי!", אך לא היתה תשובה.

העץ רעד מקור.

"שובו אלי עלים קטנים, ואני אאחוז בכם ואחזיק בכם. אני אשמור עליכם, חזרו חזרו."

אך העלים כולם התייבשו ומתו, לא היה מי שיענה לעץ.

כל החורף העץ היה לבד בקור, לא היה מי שיגן עליו.

"מי היה מאמין שאני הגדול אזדקק בבא היום לאלו הקטנים?" חשב העץ, ורעד מקור.

כשהגיע האביב החלו צומחים עלים חדשים...