תסתכל לה בעיניים. הסר המשקפיים. פַּנֵה אותה ואת אחיה התינוק שהיא נושאת על זרועותיה.
זה לא סימפטי. הצעקות שלה מחרישות אזניים. היא מנופפת זרועותיה מול פניך. אתה נסוג צעד ושניים. היא מביכה את מדיך. ומה שהכי גרוע – היא נשמעת כמו מאנטרה עילגת, משוננת ומדוקלמת. שיכפול של חברותיה מהבתים שכבר פיניתָ. הצגה לא מקצועית. משחק לא משכנע. פארסה מביכה. ההצגה הכי לא טובה בעיר.
היא לא טובה בזה. חובבנית. פעם ראשונה מול מצלמת טלויזיה, בלי הכנה מינימלית. בלי כשרון, בלי מִטען. בלי מסורת של תיאטרון. לא מצליחה לשחק את עצמה.
לא עוברת מסך.
אבל היא לא רוצה לשחק. גם היא לא אוהבת את עצמה גרוטסקית.
היא רק רוצה לקרוע את המסך. להגיע אליך, לצעוק את המשמעות של מעשיך, בשפה שמובנת לך.
השפה שלה אינה שלך.
השפה שלה היא תפילה, ואהבת אדם, והכנסת אורחים, ואמונה תמימה בנצח ישראל ובאחים.
עולם של חסד היא בונה.
בשפה שלה היא נשמעת טבעית, אמינה. לא עילגת ולא מתלהמת.
בעיניך היא נאיבית.
היא מספרת לך את עצמה בשפה שאינך יודע.
היא מספרת לך את עצמה בשפה שאינה יודעת.
היא רוצה לספר לך גם אותך:
אח
לא זר מנוכר ואכזר.
הז´רגון הייעודי, בליל מחוות ומבטים, דמעות וצעקות, לא יושב עליה טוב. כמו ניסוי צופרים. כמו אילם שאינו מודע לתנודות החדות בדציבלים הבוקעים מגרונו.
אך הסיפור אמיתי. ההיסטריה העילגת איכשהו צולחת את חומת הניכור, מקעקעת את הבוז. היא פורמת בזו אחר זו את חותלות הנחישות שבהן שיכפצת את לבך.
חייל, שוטר, סרב פקודה.
היא מתפנה, היא מתפנה. כי בא מועד, כי פנה יום. אבל תהיה איתה. אח. שותף לגורלה.
שלא יהיה קל בעיניך.
זו לא סתם פקודה.
ואל תשכח כל חייך.
אל תעביר מנגד עיניך.
תכיל ברגע האחד הזה את שתים עשרה שנות חייה.
את בית גידולה. את מחוז ילדותה. את אורחותיה.
את עבותות האהבה אל האחים
בכתום ובמדים
שהבולדוזר לא ינתק.
תסתכל לה בעיניים. הסר המשקפיים. תן לה לראות שגם אצלך הדמעה רותחת בעיניים. שהֵכלתָ את חייה בדקה או שתיים. שהמחזות לא יימַחו מחר-מחרתיים יחד עם הבית והטרקטור-צעצוע מתחת למדרס הבולדוזר. חייל, שוטר, הפר פקודה. פקודה כמו שלה לא ניתנה לך מעודה. עמדת יפה במשימה, היא גאה בך, אחותך. שותפה לגורלך.
חייל, שוטר, עברת את המסך. השכלת לראות מבעד להיסטריה. במבחן הבד שלך, המצלמה הפכה לבלתי רלוונטית.
תגובות