[ליצירה]
מלהיב מאד, אפילו שלא הבנתי:
למה מאבק וקרב?
מי האויב?
את מי אתה אוהב?
עם יד על הלב -
מה באמת אתה חושב
שצריך לעולל לאויב?
בבקשה, הסבר ובאותה הזדמנות
גם הקשב.
(כי קורה לפעמים שמרוב התלהבות
נקרע החוט
והמחשבה משתבשת, רעיון בחרוז מתבלבל,
תפילה בדעה מתנגשת.)
[ליצירה]
טלי, ריגשת אותי מאד.
מעבר לצער הקשה על מה שנגרם לכם הילדים, אפשר ללמוד מהסיפור שלך כמה דברים:
- צלקות כאלה לא עוברות לעולם.
- את יסורי השואה נושאים לא רק הניצולים אלא גם מי שלא היה שם. האם לראות בכך גורל אכזר, נזק נוסף מתמשך, שואה שלא הסתפקה ב"ציפורות" שהיו שם וגבתה קורבנות נוספים בדמות ילדים רכים שנולדו וגדלו בחופש? או להתנחם שבסבל שלנו אנו לוקחים חלק בסבל שלהם, ממעיטים במשהו, מרככים במשהו?
- השבוע נפטר שמעון ויזנטל, שזכה לנחמה מסוג אחר, חיובי יותר - להנציח את השואה וגם לשים יד על אלף פושעי מלחמה. גם הוא וגם "ציפורה", בניגוד ל"גורל" שייעדו להם הנאצים, האריכו ימים ונפטרו בשיבה מופלגת, קשה לומר בשיבה טובה. האם אנחנו יכולים לעזור לעצמנו בכך שנתעלה מעל הזכרונות האישיים של הילדים, מה שהילדים לא יכלו לעשות בזמן אמת, ולמצוא נחמה בכך שהם ניצחו את הגורל?
[ליצירה]
מסכימה עם כולם
אבל חושבת גם
שאין כמו סאטירה
בעולם.
בסאטירה מעודנת כמו זו שלפנינו
אפשר לומר דברים מהלב
שיכולים להישמע היטב
בלי שכואב
ועם להועיל
למי שבאמת חושב.
חוץ מזה, יצירות שאינן מובנות
יש רבות ושונות
יש כאלה שדורשות חשיבה
ויש שמצריכות פירוש
יש עמוקות מיני חקר
ויש מתיימרות לחידוש
יש נונסנס חסר יומרה
ויש גם סתם קישקוש.
איך מבחינים ביניהן?
בדרך כלל, בחוש.
אבל לבטל את כולן
סתם על סמך מישוש?
אם להבין לא תמיד ניתן
כדאי לנסות לחוש.
אהבתי את השיר וגם את הכותרת.
תגובות