[ליצירה]
איזה אקראית חכמה העלתה את זה ממש בזמן.
לא תנ"כי, אבל מזכיר את הכתיבה מלאת ההוד של יוצרים מתחילת המאה העשרים, כשעוד כתבו אלגיות.
מה זה אלגיה? אני רק מרגישה את זה בחוש, לא יודעת להגדיר.
מותר להציע?
"שלימדוך אז מתי עת דבר והחשות."
"שלימדוך אז מתי עת דבר, עת החשות."
לא בשביל התחביר, בשביל לא לאבד שום טיפה מהמשפט החזק הזה.
[ליצירה]
החרוזים דווקא בסדר.
בעניין ההוקעה, אין בעיה, רק צריך להציב קודם עמוד קלון. נקשור כולנו את עצמנו אליו בשלשלאות, למה רק המנהיגים? כל ישראל ערבים זה לזה.
הבעיה זה כמה בני דודים שחושבים אחרת. אם רק לא היו מתים מפחד לפתוח את הפה. הגיע הזמן ללמד גם אותם כמה אנחנו גרועים.
הוא שנאמר - עלינו להיות אור לגויים. כי מציון תצא תורה. עם הספר. מהרסייך... סליחה.
[ליצירה]
ובליל שבת, כשדודי הולך לקראת כלה
חופת קטיפה שחורה אט אט נפרשת על האילנות
וחרוזים שזורים בה למכביר.
בדומיית קדושה הצרצרים אומרים תפילה
ושליח הציבור חוזר על תפילתם
מילה-מילה, ואין בָן שכולה
וכל מילה חרוז, וכל חרוז כנף רננים
יסק שמיים, לחופה ישק
שם יד נעלמה אותו אוספת, שוזרת
אל ריבואות הכוכבים שבחופה.
ובהתקדש הבית על לחם ועל יין
מחרוזת-עד ממעל משתשלת
כגל זהוב בינינו מחוללת
גונזת זיק של אור בכל גביע, בכל עין
ועטרה של חרוזים לכל ראש קושרת.
תגובות