[ליצירה]
שלי, יש אנשים שהזכרונות שלהם הם לא עיתון שקוראים וזורקים באותו יום, אלא אבני בנין שנשארות אתם כל חייהם.
למעשה, אף פעם לא הבנתי איך אנשים מסתדרים בלי זכרונות. אבל אני כמובן מכבדת אותם מאד. הם למשל לא צריכים לעשות מבצעי ניקוי לדיסק. הם מנפים בזמן אמת.
[ליצירה]
חברים, לא שמנו לב לעיקר.
המוטיב הקבוע בשירת הירושלמי היא העימות בין טובים לרעים, בין יהודים לערבים, בין עשירים לעניים וכו' וכו'. המשותף לכולם הוא שכולם בני אדם.
והנה, בשיר זה אנו עדים לציון דרך משמעותי ביותר בשירתו: המשורר אינו מעמת עוד אדם מול אדם, אלא אדם מול חיה.
אין צורך לנחש למי היתרון המוסרי בעימות זה. גם לקורא שאינו נמנה על חוג המעריצים, הבקיאים בשירתו של ירושלמי, ברור וצפוי כי החלש פוליטית הוא החזק מוסרית.
ובכן, עומדים אנו בפתחו של עידן חשוב, עידן של עליונות החיה על האדם. אשרנו שזכינו. מי יתן ולא ירחק היום ובתיבות הדואר שלנו ינחתו צווי פינוי. משאיות ואוטובוסים יסיעו אותנו למחסומים, ועדרי חיות ישתכנו בחדרים שלנו. אופס! נפלה הפלזמה.לא, הפיל לא אשם. הוא חייב לנער את אוזנו פעם בשעה.
[ליצירה]
כמה הרבה אהבה אתה משיב אל חיקה. אהבתי מאד את הדרך המקורית לבטא אותה, כמו:
" לַחְלוּחִית הַמְּעִידָה שֶׁתִּבְכִּי אוֹ שֶׁבָּכִית"; "עָדְפֵי
אַהֲבָה לֹא מָעֳנֶקֶת".
[ליצירה]
השורה האחרונה היא בביאליקית?
יפהפה!!!
ודורש המשכים:
ולעת שחר, לעת אור
יעל חרוזנו זה
יתרומם כעוף החול
וישוב אל השדה
ירחף מעל כל בית
כל שורה ישק בלי די לה
לא יחדל משק כנפיים
עד ירד הלילה.
תגובות