ביום אחד מעונן חלקית בראשי,

בחנתי את החולפים בתוך מוחי.

ראיתי אחת מעוגלת, קצת שמנמנה,

ושאלתי את המוכר בשוק לשמה.

אמר לי: "קוראים לה –

אהבה"

המשכתי בדרכי, מהלך בין הסמטאות,

מנסה למצוא הבדלים בין הרחובות.

מצאתי איש מכובד, נראה גם נבון,

מרובע וסגור כיאה לכל ברון,

ומיד התברר לי שזהו, ללא ספק,

היגיון.

לא פסקתי מחיפושיי, עובר בכל העיר,

ולפנות ערב נכנסתי לבית של אדון צעיר.

הבחור עמד זעום, מחכה לחוסר מעש,

כבר כמעט התפוצץ כשהראיתי קצת יחס,

התאכזבתי ויצאתי מביתו של

הכעס.

מחוץ לגינתו המאיימת של הכעס,

בירכתי לשלום את אורחו – חוסר מעש.

והוא – החזיר לי תשובה מנומנמת,

רק פחדתי שיפול מתוך תרדמת,

אז התחלתי לרוץ, בשעת ערב

מאוחרת.

עצרתי לנוח בכיכר המרכזית,

וכשהתיישבתי התיישבה לידי – צללית.

הייתה זו מחשבה משונה,

לא היה לה מאפיין ולא צורה.

שלחתי את ידי ולחצתי את שאינה ידה:

"ערב טוב לך –

מחשבה עמוקה"